ללקק את הפצעים
היי, אני מקווה שזה מקום טוב לשפוך פה את הלב. לפעמים טוב לשמוע מאנשים תגובות מאנשים זרים, אז אני מקווה לתגובות.. האם אני מטורפת? אני בת 26, ללא שום קשר מעבר לחודש חודש וחצי בתחום הרומנטי. הרבה מזה בגללי, פחד ממחוייבות מהעבר, בררנות יתר, התלהבות יתר שמשהו מעניין כבר כן צצ באופק. ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר ויותר דפוקה בגלל הרזומה הגרוע שלי. אילולי היה לי קשר, מחורבן ככל שיהיה, בן שנה פלוס בעברי, לפחות היתה לי גושפנקא למסוגלות למקורבות אינטימית כלשהי. לא מיותר לציין שאני מרגישה צורך להתקרב למישהו, לבן ברית שיהיה לי ואהיה לו, עכשיו הרבה יותר מבעבר. בינתיים אני חיה לי בעיר אחרת מהמשפחה, כלומר, עד לפני 3 חודשים, בהם חזרתי זמנית להורים עקב מחסור בדירה וכסף. לפני שנה וקצת יצאתי עם בחור, נקרא לו משה. משה גר בבית ליד ההורים. נפגשנו במלחמה שנה שעברה ויצאנו יחד איזה חודש. ההורים שלי בדרך כלל בסדר, לא לוחצים עלי בנושא הזוג. אבל משה ההוא, פולני גאה לדבריו, תואר שני במקצוע נחשב, רוצה כבר להתחתן ולבנות משפחה כי הוא לא נעשה צעיר. בשלב כלשהוא כשסיפרתי לו שאין לי עבר זוגי משמעותי הוא הגיב, בגבולות הנחמדות האפשרית כמזועזע. בחור כמוהו שהיה עם 4 בחורות מעבר לשנה לא יכול להבין למה לאחת כמוני לא הייתה מערכת יחסים. מיותר לציין איך הרגשתי לאחר השיחה. הוא אמר שזה לא משנה לו (כן בטח) אבל אני הרגשתי ומרגישה עד היום דפוקה מהסיבות הידועות. שנה עברה. מהבחור הנ"ל נפרדתי וגם כך הוא ואני רחוקים שנות אור בשאיפותינו וראיית פני הדרבים. הוא שמרן מתחתן ואני התחלתי ללמוד בעיר אחרת מקצוע עיצובי, רחמנא ליצלן. חודש אחרי שהתחלתי ללמוד כבר ראיתי אותו בקרבת בית ההורים עם החדשה שלו. זה צרב לי נורא. לא שרציתי אותו. אם היתה לי האפשרות - לא הייתי מחפשת קשר איתו שוב. בהמשך השכנה טרחה לידע את אימי בכל פרט במ"י שלו: החברה החדשה שלו סיימה רפואה. הם עברו לגור ביחד. הם עומדים להתחתן. כל אחת מהידיעות הללו היו כמהלומה על ראשי. לא מקנאה בהכרח אם כי אולי קצת, מהניסיון סמוי לדבר על מוצלחותה של הבחורה. אני לא יכולה להגיד שזה גם לא צפוי שהוא התנפל עליה והציא לה לגור איתו ונישואים ברגע שרק יכל. אבל אני הרגשתי דפוקה. דפוקה בכל פעם שריאתי אותם הולכים מחובקים עם הכלב, דפוקה בכל פעם שהשכנה יפת הנפש טרחה לידע את הורי שידעו אותי בכל רסיס אינפורמציה קטן שכלל את שמותיהם. כך, התחלתי לנסות להתעלם. לא להתקל בהם ברחוב, לקחת את הכלב במסלולים חלופיים. ההתעלמות מהם מסיעת לי להעביר את שלושת החודשים שהחיים שלי נמצאים במסלול הקפאה בבית של ההורים, רחוק מהלימודים, רחוק מרוב חברי, רחוק לצאת ולפגוש בחורים חדשים. בינתיים העניו התחיל להתחמם בגזרת ההורים. בדרך כלל אנחנו ביחסים מצויינים, אבל בפעמים שאני שומעת אותם מאזכרים את השניים אני לא יכולה להמנע מלראות את תסכולי מעצם האזכור. הערה בנימה יפה מיצידי זוכה לתגובות לא מבינות מצד הורי והענין מתלקח. אני מניחה שהם לא מבינים את התחושות הקשות שהענין גורם לי. הם מכנים אותי "מטורפת" "לא נורמלית" ברגע שנימות הויכוח עולות רף. ניסיתי להסביר פעם לאימי למה אני מרגישה כה רע מקיומם הקרוב. ניסיתי להתבדח שיותר לא אצא עם בחורים שגרים קרוב אליהם. לא עזר. כך שהערב, באירוע משפחתי קטן ונעים, ברגע שאמי הגכירה את שמם ואבא שלי ענה "הם התחתנו לא"? אמא: "בדצמבר" אני הרגשתי את האטימות משתלטת על גופי. כבר לא יכלתי להיות נעימה ונחמדה. העברתי את הערב בהערות סרקסטיות ואפאטיות עד אשר הלכו האורחים והריב התלקח לכדי הערות מצד אימי ש-"מטורפת" היא שיא הרכות לעומתן. אז כן, עוד כמה ימים ואני מעבירה את מיטלטלי למעוני החדש. אבל למה זה קורה? למה לא יכולים להבין את ההרגשה שלי? למה אני נחשבת מטורפת והאם אני באמת כזאת? טוב לשפוך את הלב באינטרנט. בבקשה אמרו לי שאני לא מטורפת. אם לא אז עדיין טוב שהשתפכתי. אשמח לתגובותיכם. טריס
היי, אני מקווה שזה מקום טוב לשפוך פה את הלב. לפעמים טוב לשמוע מאנשים תגובות מאנשים זרים, אז אני מקווה לתגובות.. האם אני מטורפת? אני בת 26, ללא שום קשר מעבר לחודש חודש וחצי בתחום הרומנטי. הרבה מזה בגללי, פחד ממחוייבות מהעבר, בררנות יתר, התלהבות יתר שמשהו מעניין כבר כן צצ באופק. ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר ויותר דפוקה בגלל הרזומה הגרוע שלי. אילולי היה לי קשר, מחורבן ככל שיהיה, בן שנה פלוס בעברי, לפחות היתה לי גושפנקא למסוגלות למקורבות אינטימית כלשהי. לא מיותר לציין שאני מרגישה צורך להתקרב למישהו, לבן ברית שיהיה לי ואהיה לו, עכשיו הרבה יותר מבעבר. בינתיים אני חיה לי בעיר אחרת מהמשפחה, כלומר, עד לפני 3 חודשים, בהם חזרתי זמנית להורים עקב מחסור בדירה וכסף. לפני שנה וקצת יצאתי עם בחור, נקרא לו משה. משה גר בבית ליד ההורים. נפגשנו במלחמה שנה שעברה ויצאנו יחד איזה חודש. ההורים שלי בדרך כלל בסדר, לא לוחצים עלי בנושא הזוג. אבל משה ההוא, פולני גאה לדבריו, תואר שני במקצוע נחשב, רוצה כבר להתחתן ולבנות משפחה כי הוא לא נעשה צעיר. בשלב כלשהוא כשסיפרתי לו שאין לי עבר זוגי משמעותי הוא הגיב, בגבולות הנחמדות האפשרית כמזועזע. בחור כמוהו שהיה עם 4 בחורות מעבר לשנה לא יכול להבין למה לאחת כמוני לא הייתה מערכת יחסים. מיותר לציין איך הרגשתי לאחר השיחה. הוא אמר שזה לא משנה לו (כן בטח) אבל אני הרגשתי ומרגישה עד היום דפוקה מהסיבות הידועות. שנה עברה. מהבחור הנ"ל נפרדתי וגם כך הוא ואני רחוקים שנות אור בשאיפותינו וראיית פני הדרבים. הוא שמרן מתחתן ואני התחלתי ללמוד בעיר אחרת מקצוע עיצובי, רחמנא ליצלן. חודש אחרי שהתחלתי ללמוד כבר ראיתי אותו בקרבת בית ההורים עם החדשה שלו. זה צרב לי נורא. לא שרציתי אותו. אם היתה לי האפשרות - לא הייתי מחפשת קשר איתו שוב. בהמשך השכנה טרחה לידע את אימי בכל פרט במ"י שלו: החברה החדשה שלו סיימה רפואה. הם עברו לגור ביחד. הם עומדים להתחתן. כל אחת מהידיעות הללו היו כמהלומה על ראשי. לא מקנאה בהכרח אם כי אולי קצת, מהניסיון סמוי לדבר על מוצלחותה של הבחורה. אני לא יכולה להגיד שזה גם לא צפוי שהוא התנפל עליה והציא לה לגור איתו ונישואים ברגע שרק יכל. אבל אני הרגשתי דפוקה. דפוקה בכל פעם שריאתי אותם הולכים מחובקים עם הכלב, דפוקה בכל פעם שהשכנה יפת הנפש טרחה לידע את הורי שידעו אותי בכל רסיס אינפורמציה קטן שכלל את שמותיהם. כך, התחלתי לנסות להתעלם. לא להתקל בהם ברחוב, לקחת את הכלב במסלולים חלופיים. ההתעלמות מהם מסיעת לי להעביר את שלושת החודשים שהחיים שלי נמצאים במסלול הקפאה בבית של ההורים, רחוק מהלימודים, רחוק מרוב חברי, רחוק לצאת ולפגוש בחורים חדשים. בינתיים העניו התחיל להתחמם בגזרת ההורים. בדרך כלל אנחנו ביחסים מצויינים, אבל בפעמים שאני שומעת אותם מאזכרים את השניים אני לא יכולה להמנע מלראות את תסכולי מעצם האזכור. הערה בנימה יפה מיצידי זוכה לתגובות לא מבינות מצד הורי והענין מתלקח. אני מניחה שהם לא מבינים את התחושות הקשות שהענין גורם לי. הם מכנים אותי "מטורפת" "לא נורמלית" ברגע שנימות הויכוח עולות רף. ניסיתי להסביר פעם לאימי למה אני מרגישה כה רע מקיומם הקרוב. ניסיתי להתבדח שיותר לא אצא עם בחורים שגרים קרוב אליהם. לא עזר. כך שהערב, באירוע משפחתי קטן ונעים, ברגע שאמי הגכירה את שמם ואבא שלי ענה "הם התחתנו לא"? אמא: "בדצמבר" אני הרגשתי את האטימות משתלטת על גופי. כבר לא יכלתי להיות נעימה ונחמדה. העברתי את הערב בהערות סרקסטיות ואפאטיות עד אשר הלכו האורחים והריב התלקח לכדי הערות מצד אימי ש-"מטורפת" היא שיא הרכות לעומתן. אז כן, עוד כמה ימים ואני מעבירה את מיטלטלי למעוני החדש. אבל למה זה קורה? למה לא יכולים להבין את ההרגשה שלי? למה אני נחשבת מטורפת והאם אני באמת כזאת? טוב לשפוך את הלב באינטרנט. בבקשה אמרו לי שאני לא מטורפת. אם לא אז עדיין טוב שהשתפכתי. אשמח לתגובותיכם. טריס