ללכת לגן??? (ארוך - מצטערת)

[יעל של מעיין]

ללכת לגן??? (ארוך - מצטערת)

שלום לכולם/ן! אני ממש בדילמה. מעיין בת שנתיים וארבעה חודשים ועד עכשיו היתה איתי בבית (יש לי את הפריבלגיה לא לצאת לעבוד

), עכשיו לקראת ספט' החלטנו שאולי היא כבר צריכה גן בשביל החיברות וגם אולי ללמוד להיות קצת בלי אמא. נרשמנו לגן, ל-3 פעמים בשבוע (שני, רביעי, ושישי) לחצי יום (עד 12:00 - 12:30). בהתחלה מעיין נהנתה לשחק, ולרקוד למרות שלא רצתה לשחק עם הילדים, ושמחה לבוא לגן. אחרי 3 ימי גן החלטתי שאתחיל לצאת בהדרגה מהגן (בזמן פעילות שהיא אוהבת ואולי לא "תשים לב" להעדרי - כמובן שאמרתי לה שאני יוצאת למעט זמן ואחזור לקחתה) (אני חיכיתי באוטו מחוץ לגן) לאחר 20 דקות היא התחילה לבכות והגננות קראו לי לחזור. היום בבקר היא פשוט אמרה שהיא לא רוצה ללכת לגן אבל בסוף החליטה כן ללכת. כשאמרתי לה שאני יוצאת לקצת היא מיד התחילה לבכות ולחבק אותי ואמרה שהיא לא רוצה גן אלא רק חיבוקים עם אמא, ורוצה גם הביתה. אותי היא שכנעה ואמרתי שאלך לדבר עם מנהלת הגן להתיעץ מה לעשות אך היא לא היתה ובסופו של דבר נשארנו עד 12:00 (כי היא רצתה לעשות את האמנות ולצאת לשחק בחצר - כמובן רק עם אמא) בעקרון, אני לא עובדת, ונכון לחודשים הקרובים לא אוכל לצאת לעבוד, כך שאין לי בעיה להשאיר אותה עוד איתי בבית עד שתהיה בשלה לגן. וגם, אני מספקת לה די והותר גירויים (אם אין גן אז יש לנו 3 חוגים בשבוע שאנחנו עושות) והיא ילדה מאד מפותחת לגילה, גם ציורים, פלסטלינה, משחק בחוץ וכ"ו לא חסר לה. מצד שני היא מאד נחמדה ועדינה עם ילדים אבל הם לא ממש מענינים אותה (בגינה היא תעדיף לטפס, לשחק בחול או כל דבר אחר ולא תשחק עם ילדים - אלא אם הם חברים שלה שהיא מכירה) אבל... האם היא כבר לא צריכה את זה בגיל כזה? האם שבועיים (5 חצאי ימים בגן) זה לא מספיק בשביל להחליט? אולי כדאי להוציא אותה ולנסות שוב עוד כמה חודשים? אולי להמשיך עוד כמה שבועות ואז לראות מה קורה? מה אתן/ם אומרות/ים???? בבקשה תעזרו לי....

 

[ב נ ה]

אכן דילמה

מעיין נמצאת בשלב שבו עוברים ממשחק ליד חברים לתחילתו של משחק עם,וחשוב המפגש עם חברים, שזה דבר שקורה בגן,אך אם את יכולה להפגיש אותה עם חברים ולספק לה גרויים,והתנסוית זה אפשרי גם בלי מסגרת "גנית"ואפשר גם ללכת לגן בגיל מאוחר יותר...זו החלטה שלכם. בכל מקרה בגיל הזה לרשום למסגרת של יום כן יום לא נראה לי לא מוצלח כי יש חשיבות גם לרצף,ואם החלטת ם גן אז גם תקופת ההסתגלות יכולה להתארך מעבר לשבועיים ותלויה מאד בילד אך גם במה שאת משדרת לה. בהצלחה

 

[irisgh]

ממש לא מספיק.

ממש לא מספיק על מנת להחליט. הסתגלות לוקחת זמן. אצלך זה בעצם שבוע אחד, לא רציף (וחוסר הרצף רק מקשה). את צריכה להחליט עם עצמך לגבי גן כן או לא, בלי קשר לתגובתה. כי רוב הילדים יעדיפו להשאר עם אמא, ואם ירגישו שיש להם על מי להשפיע, ינסו להשפיע. אם החלטת שלא, אז עזבי עכשיו ואל תמשיכי לנסות. הקשיים הללו, סביר להניח שיתרחשו גם בהמשך, בגן אחר. למעשה, אפילו יתכן (אבל לא חייב) שככל שתמשכי את זה יותר, הפרידה תהיה קשה יותר. אם את חושבת שכן, אז מתישהו צריך לזרוק אותה למיים, ולתת לה להסתגל. למעשה, בערך עכשיו. היא כבר פיתחה קשר עם הגננת, מכירה את המסגרת. היא בכתה ומיד הגננות קראו לך? זה מוזר לי. לא כי ההורה לא צריך לדעת. צריך לדעת. אבל ראיתי מספיק גננות בשביל לראות שיש להן דרכים לעקוף את זה. לרוב אם ילד בוכה, אז למשל: אומרים לו שאמא הלכה ותחזור. או, אומרים לו שנתקשר לאמא, מתקשרים לאמא (באמת או בכאילו), ואח"כ אומרים שמחכים לאמא, ובנתיים מעניינים אותו בעוד דברים. בגן הנוכחי של יניבי היה ילד שראיתי שעשו איתו ככה (האמת - התקשרו לאבא שיחזור. אבל אבא כבר היה רחוק. לקח לו 30 דקות להגיע. משהגיע - הילד כבר היה עסוק בשלו ואפילו לא ראה שאבא נכנס. אבא הסתכל, חיכה רגע, וחזר לעיסוקיו מחוץ לגן עד הצהריים. ), אבל אני מכירה מספיק גננות שעושות את זה. בסופו של דבר מובן שאם הילד בוכה המון זמן ולא מתרצה, קוראים להורים, אבל מנסים למשוך ולעניין את הילד במשהו. גם בגן הקודם היו שיחות עם ההורים. אני הייתי אומרת משהו אחר, לגבי ההסתגלות: לתת לה דווקא 5-6 ימים בשבוע, למשך שלושה שבועות. זה מספיק זמן להסתגל. ללכת הבייתה, וזהו, לחזור בצהריים. לחתוך את רגע הפרידה ולא למשוך אותו - למשל, נכנסים לגן, עושים משהו שלוקח 10 דקות (או לא עושים כלום, רק מציגים אותה לגננת - דקה), אומרים שלום ויוצאים. אם היא בוכה או נצמדת - שהגננת תיקח אותה על הידיים. בשביל זה הגננת שם, לעזור בפרידות, זו העבודה שלה. לא שואלים אותה אם היא רוצה ללכת לגן או לא. את צריכה להחליט אם זה מספיק חשוב על מנת לעבור הסתגלות או לא. היא לא צריכה להיות זו שמחליטה. זה גדול עליה. הם חכמים, מקסימים, נבונים, אבל אינם אמורים לקבל החלטות כאלה. אם את נותנת לה את ההרגשה שהיא מחליטה, אז את בעצמך מטרפדת את האפשרות שלה להסתגל. כמו כל דבר שמרגילים אותה אליו: עקביות. יום כן יום לא, המושפעות מהתנהגותה, וכד' אינם משרתים את ההבנה שלה שהגן זה המקום שלה, אלא משאירים אותה בעמדה של לנסות להשיג את זה שאת תהיי שם איתה. אגב, אחרי שהסתגלה, אם את מעדיפה, תחזירי אותה לשלושה ימים בשבוע. אני אישית בעד גנים, וחושבת שבשלב הנוכחי (אחרי שעשיתם כבר את ההכרה והיא אוהבת את המקום) לא יגרם לה שום נזק מחיתוך כזה, ושהכרות עם ילדים בגיל הזה טובה ומתאימה. אבל את זו שצריכה להיות שלמה עם זה. אם את לא, היא תרגיש ותשחק על זה.

 

[Kalla]

לדעתי אין כאן יתרון מוחלט

לכאן או לכאן. לדעתי בגיל כזה רוב הילדים כבר יכולים ממש להרוויח מהליכה לגן, להנות מחברת ילדים אחרים ולרכוש ידע ומיומנויות מהסוג שאין סיכוי שיקבלו גם בבית הטוב והמשקיע ביותר. מצד שני, עוד כמה חודשים לפה או לשם לא יישנו הרבה והיא תשלים במהירות כל פער שיווצר (אם יווצר) גם אם תתחיל ללכת לגן מאוחר יותר. מה שבכל זאת כדאי לקחת בחשבון - היא לא תהיה בשלה יותר להיפרד ממך גם בעתיד. גם בגיל 3 או 4 ייקח לה זמן להסתגל לגן ולעובדה שאמא, שהיא רגילה להיות צמודה אליה כל הזמן, עוזבת אותה לפרק זמן ארוך. כך שהשאלה היחידה היא אם לעבור את ההסתגלות כעת או בעוד מספר חודשים - אין על זה תשובה חד משמעית והרבה מאוד תלוי בהרגשה שלך לגבי הילדה מחד - עד כמה היא כבר זקוקה לדעתך לחברת ילדים אחרים ולרכישת מיומנויות חברתיות, ולתחושה שלך לגבי הפרידה ממנה מאידך - עד כמה עד מעדיפה להמשיך עוד קצת את השגרה שבה בתך האהובה נמצאת איתך בבית. מניסיון אישי - בני הבכור הלך לגן סביב גיל שנתיים, לדעתי בדיוק בזמן. אחרי מספר שבועות כבר לא היה ניתן להכיר אותו מבחינת התקדמותו ההתפתחותית. שני הבאים אחריו התחילו גן בגיל שנתיים וחצי. בהתחלה חשבתי שבגלל שהם שניים ומעסיקים אחד את השני ויש להם מטפלת נפלאה אמשוך אותם עוד שנה בבית (חסכון לא קטן מבחינתי), אך כבר זמן די קצר לאחר שעברו את השנתיים הרגשתי שהם פשוט כבר זקוקים ליותר, שאין להם בחוץ אף אחד בן גילם לשחק איתו (כי כולם בגן) ושניהם ביחד זה נחמד אך לא מספיק ושמעבר לכך כבר הורגש המחסור בתרומת הגן לכל מני מיומנויות חברתיות ואחרות. גם הם פרחו והתפתחו במהירות בגן ולמדו המון דברים חדשים ונפלאים. עכשיו יש לי תינוקת בת 8 חודשים ואני יודעת שהיא לא תלך לגן לפני גיל שנה וחצי-שנתיים, אך בשום אופן גם לא אחרי. אני יודעת שהשבועות הראשונים של ההסתגלות לא קלים, ולפעמים אפילו קשים מאוד. יש קושי להיפרד, מחלות, שינוי בסדר היום וכו'. אך התקופה הזאת חולפת ובדיעבד, במבט לאחור, היא לרוב ממש לא ארוכה, וממילא בלתי נמנעת, מתי שלא תתחילי לשלוח אותה לגן. זה שאת לא לחוצה לעזוב אותה ולברוח ויכולה לקחת אותה בכל שעה זה רק יתרון (אם כי גם כאן כדאי לעשות הבחנה מתי כדאי להשתמש בזה ומתי לא). נראה לי שאני הייתי משאירה בגן, אך שוב, מה שלא תעשי, זה לא קריטי לדעתי ובכל מקרה שיהיה בהצלחה והסתגלות מהירה, מתי שהיא לא תהיה.

 

[ליליה והגמדים]

ביצה ותרנגולת

אני רואה אמהות שנשארות עד 12 עם הילדים הבוכים שלהן ולא תמיד משוכנעת למי קשה יותר להפרד. לילדה שאמא שלה נשארת עד 12 כי היא בוכה, אין סיבה להפסיק לבכות או לפתח תובנות, משמעת עצמית, יכולת הסתגלות ועצמאות. מה כדאי? אישית, הייתי לוקחת אותה לשיחה ומבהירה שאת בעבודה (או איפה שזה לא יהיה. איך יש לאמא זמן להשאר עד 12????), היא בגן, זה המצב, מותר לה לבכות קצת אבל לא כדאי לה לבכות יותר מקצת כי אם היא כבר בגן - עדיף להנות מזה. ואז מגיע תור התמורה: למשל, ביום X אני אקח אותך יותר מוקדם (ולעמוד בזה!!), ביום Y נלך אח"כ למקדונלדס. כדי להקל עליה את הפרידה, תמציאו "טקס" פרידה מסודר, שמסמל עבורה את המעבר מאמא לגן. לא מובן לי גם עניין "הגננת צלצלה אחרי 20 דקות". לא קרה לי בחיים. 20 דקות והגננת מצלצלת???? יש הרי ילדים שנכנסים ללופ ויכולים לבכות שעה בלי לזכור למה....חוסר מקצועיות, אולי? אם זה המצב, אז זו יכולה להיות סיבה לעבור גן. אני קוראת את הסיפור שלך ונכמר ליבי. זה רק מחזק את דעתי, כמה מזיק לילדים ומהווה גורם משברי עבורם, להשאר בבית יותר מגיל 6-9 חודשים. ילדים צריכים ילדים.

 

[א אוהל]

מזיק לילדים???../images/Emo12.gif

"זה רק מחזק את דעתי, כמה מזיק לילדים ומהווה גורם משברי עבורם, להשאר בבית יותר מגיל 6-9 חודשים"|סדגש אין מקום יותר טוב לילדים, הרבה אחרי גיל 6-9 חודשים (שאז הם בכלל לא ילדים עוד אלא תינוקות על פי כל קנה מידה), מאשר עם משפחתם האוהבת!!! גן ילדים זה אילוץ. כי ההורים צריכים לעבוד. כי הם לא מסוגלים להפגיש את ילדיהם עם ילדים אחרים. כי הם לא יכולים לתת לילדים שלהם את כל החוויות שהם חושבים שחשובות להתפתחותם (מוסיקה, אמנות, פעילות גופנית). באופן אישי, אם אפשרי, לא חושבת שילד צריך ללכת לגן לפני גיל שנתיים-שלוש (אם בכלל) ואני מקווה

שיתאפשר לי לא לשלוח אף אחד מילדי למסגרת כלשהי (גם לא מטפלת) לפני שהם יהיו מסוגלים לספר לי מה קורה שם (לא משתחררת מסיפורי הזוועה על מה קורה בגנים. גם לא מהחוויות האישיות שלי בגן שהיה בזמנו אחד מהמבוקשים ביותר בצפון ת"א). ואם הם אכן "צריכים ילדים" - מי אמר שזה צריך להיות 10 או 20 או 35 ילדים בני גילם? כל יום למשך 8 שעות? אולי מספיק 2 או 4 ילדים בגילאים שונים? לשעתיים-שלוש ביום?

 

[א אוהל]

בעעעעעעעע../images/Emo5.gif

זה לא אמור היה להיות הכל מודגש

(רואים איפה חסר הקו?) והנה זה, בפורמט יותר רגוע. מתנצלת. "זה רק מחזק את דעתי, כמה מזיק לילדים ומהווה גורם משברי עבורם, להשאר בבית יותר מגיל 6-9 חודשים" אין מקום יותר טוב לילדים, הרבה אחרי גיל 6-9 חודשים (שאז הם בכלל לא ילדים עוד אלא תינוקות על פי כל קנה מידה), מאשר עם משפחתם האוהבת!!! גן ילדים זה אילוץ. כי ההורים צריכים לעבוד. כי הם לא מסוגלים להפגיש את ילדיהם עם ילדים אחרים. כי הם לא יכולים לתת לילדים שלהם את כל החוויות שהם חושבים שחשובות להתפתחותם (מוסיקה, אמנות, פעילות גופנית). באופן אישי, אם אפשרי, לא חושבת שילד צריך ללכת לגן לפני גיל שנתיים-שלוש (אם בכלל) ואני מקווה שיתאפשר לי לא לשלוח אף אחד מילדי למסגרת כלשהי (גם לא מטפלת) לפני שהם יהיו מסוגלים לספר לי מה קורה שם (לא משתחררת מסיפורי הזוועה על מה קורה בגנים. גם לא מהחוויות האישיות שלי בגן שהיה בזמנו אחד מהמבוקשים ביותר בצפון ת"א). ואם הם אכן "צריכים ילדים" - מי אמר שזה צריך להיות 10 או 20 או 35 ילדים בני גילם? כל יום למשך 8 שעות? אולי מספיק 2 או 4 ילדים בגילאים שונים? לשעתיים-שלוש ביום?

 

[maya100]

מסכימה עם כל מילה והלוואי שיכולתי

גם לעמוד בזה

 

[ליליה והגמדים]

אני חולקת על כל מילה בהודעה הזו

גן ילדים אינו אילוץ ולא בהכרח הכי טוב לילדים להיות 24 שעות ביממה עם משפחתם האוהבת. שלא לדבר על כך שכדי שיתקיים מצב כזה, על אחד ההורים (לא אגדיר מי) לא לעבוד ולא להיות גורם יצרני, מעשיר את עצמו ובעל/ת חיים משל עצמו/ה...מסר חינוכי מאוד בעייתי לטעמי. הערה קטנה לסדר: לא זכור לי שדיברתי על מס' הילדים בגן ומס' השעות ליום...

 

[נטעטע]

אנחנו הצלחנו להשאיר את מורן בבית

כל עוד חשבנו שזה נכון כששנינו עובדים ו"עושים משמרות" עליו, כך שזה לא פגע ביכולת ה"יצרנות" שלנו, דרך אגב יש הורים הרואים הישארות בבית עם ילדם כמעשירה מאוד ולא מרגישים שבכך "אין להם חיים משל עצמם". אנחנו הכנסנו את מורן לגן לא מתוך אילוץ, אך אני לא מסכימה עם הגילאים שהגדרת, לכל ילד ולכל משפחה יש את הגיל שמתאים להם או יותר נכון שכבר לא מתאים להם להישאר בבית (אצלנו זה היה שנה וחמישה חודשים). מצד שני גן ילדים הרבה פעמים הוא כן אילוץ, וזה כשההורים נאלצים להכניס את ילדם לגן למרות שהם חושבים שהיה עדיף לו נשאר בבית.

 

[ליליה והגמדים]

גם אצלינו אין בעיה

בין שתי משרות עצמאיות מהבית יכולנו להשאיר את הילדה בבית עד גיל שנתיים. ואין ספק שאנחנו מאוד נהנים מהשהות איתה. מגיל אפס היא משתתפת בפגישות, כנסים והרצאות. היא השתתפה בכנס פמיניסטי באונ' ת"א בגיל שבועיים.אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, אז מה? אני אישית חושבת ש: 1. זה לא נכון ולא בריא רגשית, התפתחותית ונפשית לילדים 2. ילדים צריכים חברת ילדים מגיל מאוד צעיר. העובדה שהם "יכולים להסתדר" בלי, אינה מייצגת. אפשר להסתדר בלי הרבה דברים בחיים. תינוקות הם יצורים חברתיים וככל שתומכים בהם בזה בגיל צעיר יותר, נוצרת בהם דפוסיות טובה יותר ביחס שבין "אני" לסביבה. 3. ילדים שעולמה של אימם סובב סביבם ן"אין לה חיים" מלבדם, גדלים עם הטמעת דמות אם מאוד בעייתית מבחינה מוסרית-חברתית-בינאישית. דורות רבים של אילוץ להשאר בבית יצרו שיכפול, שכבר קשה להפריד בו בין מורשה לתורשה, של תפיסת האם כנותנת שרותים בעיני עצמה ובעיני בן זוגה. כך שבין אם אנחנו מגדלות בן או בת - באמהות האבסולוטית הזו אנחנו משמשות סוכנות של דיכוי לשני המינים. אני אישית לא מוכנה להרוס את ילדי בצורה כזו. רק להבהיר - אני לא מדברת על להשאר עם ילדים עד גיל שנה +/-, אלא מה שמעבר לזה.

 

[נטעטע]

ההודעה שלי באה להסכים איתך שגן

לא תמיד הוא ברירת מחדל, אך גם להדגיש שלפעמים הוא כן. וגם להראות שלא תמיד האמא דוקא מוותרת על הקרירה לצורך השארות עם הילד בבית.

 

[ליליה והגמדים]

אין ספק שיש מצבי אילוץ

כמו בכל דבר בחיים (קלישאה - אבל משקפת מציאות). אנחנו אכן מסכימות בנושא. אני אישית הייתי במב כזה, כשכירה, שבגלל שבחודש תשיעי עם עומר סיימתי שיפוץ מאסיבי בדירה, עברתי אליה והייתי חייבת להתארגן עד הלידה - יצאתי בתחילת תשיעי לחופשת לידה. אין ספק שלהשאיר אותו בתינוקיה בגיל חודשיים היה אילוץ, שהוביל בסופו של דבר לכך שבהיותו בן שנתיים הפכתי משכירה לפרילאנסרית. אני אבל לא מקישה מכך על כל נושא גיל ההכנסה לגן, גנים וגידול ילדים. אילוצים קורים, ויש בהם תמיד מרכיב בחירה (מחיר אלטרנטיבי ותמורה אלטרנטיבית). האלטרנטיבה של לעבור כמה ימים אחרי הלידה היתה הרבה פחות טובה, עבורו ועבורי. את רעות הכנסתי בגיל חצי שנה לויצו מתוך אותה עמדה שפרטתי בהודעה הקודמת.

 

[Kalla]

מסכימה איתך לגמרי שגן נחוץ מאוד

ולא בגלל חוסר ברירה, אבל חולקת לגבי הגיל. אני חושבת שלפחות עד שהילד לומד ללכת ולבטא את עצמו בצורה ברורה פחות או יותר, עדיפה לו מסגרת של אחד על אחד או קבוצה מאוד מאוד קטנה (כמובן, אם יש אפשרות).

 

[ליליה והגמדים]

קבוצה מאוד קטנה - זה גם גן....

 

[Kalla]

קבוצה מאוד קטנה זה מקסימום

משפחתון וגם זה בקושי. התכוונתי לקבוצה של שניים-שלושה. לי יש שניים באותו גיל, אז מה, זה גן? נהפוך הוא, כפי שציינתי בשלב מסוים ראיתי שהם זקוקים לגן אמיתי.

 

[ליליה והגמדים]

וריאציית-מעבר על גן

ההסתייגויות שלי ממשפחתונים פרטיים ללא פיקוח מוכרת כאן, אז לפחות אני מקווה שמי שבוחרת באפשרות הזו, מקפידה בקלה כבחמורה על עניין הפיקוח.

 

[Kalla]

עוד סיבה שעדיף לחכות כבר

ואז לשלוח ישר לגן נורמלי.

 

[צימעס]

הממם...

1 - אנחנו חלוקות. 2 - נכון. דרושה לילד חברה מגיל 0. אבל לדעתי דרוש גם ליווי של אמא. 3 - מעולם לא טענתי שעולמה של אמא אמור לסבוב רק סביב הילדים. זה אמנם כך בהתחלה (אבל נכון גם לאשה עובדת), אבל ממש לא צריך להמשיך כך. כשהילד בן שנה, ניתן, בהדרגה, לעסוק בדברים שאינם "רק התינוק" (כשהוא ליד אמא וגם כשהוא עם אבא), ואני משערת שאת מסכימה אתי שלענין זה לא משנה עם אני כן או לא מקבלת משכורת חיצונית.

 

[ליליה והגמדים]

לא אמרתי שדרוש גן מגיל 0....