ללא נושא
אני לא נוהג לכתוב כאן, כי לרוב אני לא מוצא את זה לנכון. גם כשאני קורא, אני לא מגיב לאחרים אלא אם אני מרגיש שאני יכול לחדש או לתת נקודת מבט אחרת, מה שלא קורה הרבה. בכל זאת, החלטתי לבוא לכאן ולקבל תמיכה או עצות כלשהן. התגייסתי לפני כמעט שנה. עברתי טירונות, קורס סגור בן חודשיים ואחר כך השתבצתי בבסיס קרוב לבית, אך בתפקיד שכולל לילות ושבתות [והרבה]. כשהתגייסתי חשבתי שאני אהיה פקיד משמונה עד ארבע וככה אעביר את השירות שלי. חשבתי, בעיקר כי פחדתי מהלילות ומהשבתות. למה? כי מעולם לא ידעתי מה זה לילה מחוץ לבית, קל וחומר שבת. אחרי שנהניתי בטירונות וסבלתי בקורס, הגעתי לגדוד שלי, למרות שהיה קשה בהתחלה, הצלחתי להתאקלם ולהפוך לחלק חשוב ונכבד מהמקום. אני יודע את זה, כי בכל פעם שאנחנו בודקים מי "השותפים" לשבת או ללילה, אני רואה ששמחים שאני הוא השותף. הגעתי למצב של שעמום ברוטינה הזאת. לקום בבוקר, ללכת למשמרת בוקר ולחזור הביתה לישון, או לקום מאוחר יחסית וללכת לבסיס לעשות לילה ולמחרת לצאת על הבוקר, הביתה. אין שום דבר ששובר לי את השיגרה, שום דבר שגורם לי באמת להתעורר בבוקר. כי לא רע שם, אבל גם לא טוב. אי אפשר לומר שאני מלקק דבש, אבל גם אי אפשר לומר שאני אוכל חרא. אני לא מוצא סיבה לקום. הצבא, מבחינתי, לא משחק תפקיד, כי אני רואה בו עבודה לא משתלמת ותו לא. חיי חברה אין לי. לא יוצא בערבים, בשישי. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי לבד, אף פעם לא היה לי מישהו שיכולתי להגדיר אותו כ"חבר". באשר לשאלה למה אני לא מכיר אנשים בצבא- כי קשה לי. לא מצליח להתחבר, למרות שבמהלך היום-יום, יש שיחה, אבל לא מעבר לזה. לא רוצה לנסות "להזמין את עצמי" אליהם, כדי לא להרגיש נדחף או נדחק, ומצד שני, הזמנה לא תגיע מהם. הגעתי למצב שאני לא מנצל את ימי הרגילה המגיעים לי, כי פשוט אין לי סיבה. אני יודע שאנצל אותם ופשוט אשאר בבית. אני רוצה לקחת חופש, לנסוע לשבוע, להיעלם. אבל אין עם מי. לנסוע לבד זה לא אופציה.
אני לא נוהג לכתוב כאן, כי לרוב אני לא מוצא את זה לנכון. גם כשאני קורא, אני לא מגיב לאחרים אלא אם אני מרגיש שאני יכול לחדש או לתת נקודת מבט אחרת, מה שלא קורה הרבה. בכל זאת, החלטתי לבוא לכאן ולקבל תמיכה או עצות כלשהן. התגייסתי לפני כמעט שנה. עברתי טירונות, קורס סגור בן חודשיים ואחר כך השתבצתי בבסיס קרוב לבית, אך בתפקיד שכולל לילות ושבתות [והרבה]. כשהתגייסתי חשבתי שאני אהיה פקיד משמונה עד ארבע וככה אעביר את השירות שלי. חשבתי, בעיקר כי פחדתי מהלילות ומהשבתות. למה? כי מעולם לא ידעתי מה זה לילה מחוץ לבית, קל וחומר שבת. אחרי שנהניתי בטירונות וסבלתי בקורס, הגעתי לגדוד שלי, למרות שהיה קשה בהתחלה, הצלחתי להתאקלם ולהפוך לחלק חשוב ונכבד מהמקום. אני יודע את זה, כי בכל פעם שאנחנו בודקים מי "השותפים" לשבת או ללילה, אני רואה ששמחים שאני הוא השותף. הגעתי למצב של שעמום ברוטינה הזאת. לקום בבוקר, ללכת למשמרת בוקר ולחזור הביתה לישון, או לקום מאוחר יחסית וללכת לבסיס לעשות לילה ולמחרת לצאת על הבוקר, הביתה. אין שום דבר ששובר לי את השיגרה, שום דבר שגורם לי באמת להתעורר בבוקר. כי לא רע שם, אבל גם לא טוב. אי אפשר לומר שאני מלקק דבש, אבל גם אי אפשר לומר שאני אוכל חרא. אני לא מוצא סיבה לקום. הצבא, מבחינתי, לא משחק תפקיד, כי אני רואה בו עבודה לא משתלמת ותו לא. חיי חברה אין לי. לא יוצא בערבים, בשישי. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי לבד, אף פעם לא היה לי מישהו שיכולתי להגדיר אותו כ"חבר". באשר לשאלה למה אני לא מכיר אנשים בצבא- כי קשה לי. לא מצליח להתחבר, למרות שבמהלך היום-יום, יש שיחה, אבל לא מעבר לזה. לא רוצה לנסות "להזמין את עצמי" אליהם, כדי לא להרגיש נדחף או נדחק, ומצד שני, הזמנה לא תגיע מהם. הגעתי למצב שאני לא מנצל את ימי הרגילה המגיעים לי, כי פשוט אין לי סיבה. אני יודע שאנצל אותם ופשוט אשאר בבית. אני רוצה לקחת חופש, לנסוע לשבוע, להיעלם. אבל אין עם מי. לנסוע לבד זה לא אופציה.
3>