מנסה, (וזה טריגר)
ענייני האכילה לא משהו, ובגדול אני מתעלמת מזה בצורה שיטתית, חושבת שוב ושוב שאני בסדר, אני לא מוגבלת למזונות ספציפיים, אני יכולה לאכול עם אנשים, פחות אכפת לי אם משהו בריא או לא, אני אוכלת גם דברים שכביכול "מופרעת אכילה" לא אמורה לאכול. דיי נוח בסיטואציה לחשוב שאני בסדר, להתעלם מזה שוב ושוב. לא לראות את זה שאני באופן קבוע לא אוכלת מספיק. לא לראות את זה שקשה לי עם תחושת מלאות, שובע. לא לראות את זה שאני מתכננת ימים שלמים קדימה ובחרדה שאולי יפתיעו אותי עם אוכל שלא תוכנן. לא לראות את זה שאני מצמצמת בשוטף בשביל שאם מישהו ירצה שאוכל איתו אוכל לאכול. לא לראות את זה שאני עושה הצגות לסביבה. לא לראות את זה שירדתי מידה במכנסיים. לא לראות את זה.... אני לא מצליחה להביא את זה מספיק לטיפול. הפסיכולוגית שלי לא מיוחדת להפרעות אכילה. היא בהחלט עוזרת לי בהרבה דברים, אבל הנושא הזה מתפספס שוב ושוב, ובעצם בגללו הגעתי, ובגללו חזרתי, אוף, מרגיש כאילו זה לתמיד. אני רוצה להפסיק ללכת אליה. להפסיק את הטיפול. אולי להחליף, אבל זה בעייתי, נתקע בכל כך הרבה מחסומים שלא ברור לי איך זה יעשה ואם בכלל. (תזכורת לעצמי: חובה עלי לדבר על זה איתה מחר בפגישה!!!) ובו זמנית טובעת לתוך איזה בור שלא הייתי מספיק עירנית לראות. תחושת אי וודאות, עם עוד כל מיני עניינים של הבית, וחיפושי עבודה, ועוד עניין, ועוד עניין שלא כאן מקומו להאמר... ויאוש, וחרדה, ובלבול, ובדידות.... ....אין לי שום דבר להחזיק ביד.כלום. ((והיה לי יומולדת רע, ושבוע רע, וכל מה שאני רואה עכשיו שחור.)) והדבר היחיד שנותן לי עוד איזו תקווה זה אוקטובר, לחשוב על אוקטובר, שיגיע אוקטובר. להתחיל ללמוד, לא לגור בבית, חברים חדשים, עניינים חדשים. אני רוצה לישון עד אוקטובר, לא לחשוב, לא להרגיש.