לכעס יש טעם

אני לא יודעת

באיזה גיל הופך אדם לסומא
לאיש קטן
קטנוני
ולמה

אני לא יודעת מה קרה לו לאדם
קודם שהחל להציץ מאחורי כתפו
שוב ושוב
ושוב
עד שאפילו צווארה כואב
בניסיון לעקוב אחרי עיניו המתרוצצות

ומה גורם לו לאחוז דווקא ביד
עם העור המקולף והמזוהם מחיטוט אובססיבי
בפצעים
של אחרים, כמובן
ולמה, למען ה׳, זה נדמה בעיניי כמו תחביב ראוי
לשעות הלילה

מה גורם לו לאדם לקלל בלהט
עד שמפיו יוצא קצף
ומה העלבון הזה לאינטליגנציה
להאשים את הקצף

ומה גורם לה לתהות ולהרהר
ולגרגר טעם רע של זעם
במקום את טעמה של אהבה
 
לפעמים

אני מוצאת את עצמי ממלמלת בקול לחלל הריק.
זה קורה כשאני ממש מוצפנת והמילים יוצאות כמו מעצמן
דחף בלתי נשלט.

היה איזה סקוואטר צעיר. אולי קטין.
(אחרי כמה שיחות גילינו שאמא שלי
היתה העו״ס שקלטה אותו בפנימייה. הזוי)
פעם עבר לידנו בחור שצעד בלהט
וירה לאוויר מילים בתוך מילים בתוך מילים
ואני הבטתי בו בתימהון

ההומלס סיפר שלי שהם עשו פעם ראש ביחד
״הוא בסך הכל חושב בקול״

הסקווטר הוא בוודאי כבר הומלס.
כשאתה נקי, יפה וצלול אתה גר בסקוואט.
כשאתה מלוכלך ומפוצץ מסמים אתה הומלס.

אין לי מושג למה נזכרתי בהם
מוצפת

וזה לא באמת משנה אם תתייחסו אליי או לא.
אתן פה וזה מספיק.
אני מרגישה פחות מטורפת למלמל
ככה בקול
 

ל3

New member
הכתיבה שלך כל כך מרגשת

קראתי שוב ושוב ושוב את השיר שכתבת וכל פעם זה חידד את הרטט שהיה לי בלב, כל פעם זה חדר אלי פנימה יותר ויותר. תודה לך על השיתוף ועל זה שהצלחת לרגש אותי עד כאב ודמעות שאולי יביאו שחרור מסוים?
 
זה לא מרגיש לי כמו למלמל

יותר כמו לשפוך החוצה,
והכאב והדאגה והלבד עוברים דרך השורות.
אני מקווה שיהיה לך קל יותר בקרוב.
ושיהיו לך המון טעמים של אהבה...
 

levshavur

New member
אשת השמש האדומה

שלום לך
כבר נורא מאוחר ואני הרוסה מעייפות רק רציתי לכתוב לך שקראתי, ושכתבת ממש יפה ומרגש!
וזה נוגע!
לבשה.
 
למעלה