לכל חבריי

[נעה גל]

את יודעת מה, חנה? את רוצה שנעשה

ביחד ניסוי? אני אעשה עליך פרויקט ואני אגיש לך דו"ח סודי בכתב ואת תגידי לי אם ישנה אינטימיות ברשת או לא? מעוניינת? אם תחליטי שאת רוצה (זה בטח יקח לי זמן) נעשה הסכם -אחרי שתקראי אותו תעלי לכאן את המסקנות שלך. מה את אומרת?

 

[ליליה והגמדים]

../images/Emo13.gif

 

[limori]

חנה אין לך מושג כמה שאת טועה

ללא ספק כולנו כאן בוגרים נפשית אבל יש אנשים שהסקרנות הרחלנות וגם קצת חולניות מתקיפה אותם. אני אתן ל ךדוגמא לבן זוגי יש שם סודי שהוא משתמש על מנת לכתוב כל מיני הודעות בפורומים שונים., יום אחד בטעות נכנסתי לפורום של נעה ולאה וכתבתי שם הודעה עם השם הסודי של בן זוגי. כמובן שכולם הבינו שמדובר בי כי מן הסתם כתבתי את השם של רואי (הילד שלי) ומייד חברה שלי עשתה "סרצ'" וקראה את כל ההודעות שבן זוגי כתב והופס שלחה לי אי מייל ובו חלק מהמידע שאני לא רוצה להזכיר עכשיו. אז תגידי לי את זה חולני או לא??? בפורום להיות הורים אחת האמהות כתבה על גיסתה ואיכשהוא אחת הבנות היא שותפה לעבודה של גיסתה ועם כל הטוב שבה העבירה לה את המידע... אלו הם דברים קטנים שניתן לעשות ויש לי עוד הרבה דברים שאני מדמיינת ונשמע לי מזעזע לשתף אותך. זה נורא לחשוב כמה שאנשים יכולים לשעות דברים מחרידים וכמה שאנשים אוהבים לחדור לפרטיות של אנשים אחרים.

 

[maya100]

את יודעת מה אני הייתי עושה?

הייתי שולחת לבחורה הזאת מסר שאומר שמה שהיא עשתה לא מקובל עלי, שהיא חוצפנית ושהיא הורסת את החברות שלנו (האמת? לא יודעת אם הייתי נשארת חברה שלה). לגבי הניק, הייתי שמה יותר לב. ולגבי הדברים על הגיסה - אני לא אכתוב פה לעולם משהו רע על אדם שאולי יגלוש לכאן מתי שהוא או דברים שלא אמרתי ישירות בפניו. אבל זאת אני...

 

[דנה השניה]

זה לא הענין של לכתוב משהו רע

אלא לחשוף פה, על הרשת, פרטים שלא תמיד את מעונינת שאנשים מסוימים ידעו לשיך אותם אליך. נניח ששניים ממכרייך נפגשים ומתברר להם ששניהם קוראים בפורום הזה (דרך אגב, לא כל מי שקורא פה גם כותב, ולדעתי יש לפחות 5 או אולי אפילו 10 קוראים "שקטים" על כל קורא פעיל) ושניהם מכירים אותך אישית. הם יודעים איפה את גרה, ועכשיו הם גם יודעים מה קורה אצלך בבית. מה בבית, אצלך בראש. נכון שזה לא בדיוק מה שהתכוונת אליו כשאת כותבת פה עליך ועל הילדים שלך?

 

[maya100]

שוב, אני אדם פתוח מטבעי

אין אצלי שלדים בארון שיוצאים להתאוררות בתפוז... את אלו שהיו שחררתי לחופשי (מקווה לפחות) אצל הפסיכולוגית... כלומר, האנשים שמכירים אותי, החברים שלי, חברי לעבודה - אין לי דברים להסתיר מהם, מחשבות נסתרות או סטיות למיניהן. ושוב, אנחנו מדברות כאן על פורום חינוך לגיל הרך!!! טוב, האמת? אני מרגישה שאני נכנסת כאן ללופ שלא מגיע לשום מקום מבחינתי. אם אני היחידה שחושבת כך, אז זכותכן לעשות כל שינוי שנראה לכן בפורום או במידת המידע שאתן נותנות כאן על עצמיכן.

 

[מירי,]

מבחינתי - לא נכון!

אין דבר שאני מגלה מעל גבי הפורום (זה או אחר), שאני לא רוצה שאנשים אחרים ידעו עלי... מה גם שיש אנשים מפרומים אחרים שמכירים אותי (מעבר לוירטואליה). מה שאני לא רוצה שידעו עלי - לא יידעו עלי! וירטואלית או פיזית!

 

[חנה גונן]

נעה ולימור....

אתן מוזמנות לחכות בתור אחרי כל הפסיכולוגים,המאבחנים והרופאים שטיפלו ובטח עוד יטפלו בי,דוחות עלי בודאי מסתובבים בכל הפלנטה הישראלית(אם בא לך לכתוב עוד אחד נעה את מוזמנת)כבר מגיל שנה לפחות,זה לא אומר שאני לא רוצה פרטיות רק שאני בהחלט סומכת על שיקול דעתם של אנשים בפורום (כולל אמא של ים) מה הם רוצים לחשוף ומה לא ומה רמת האינטימיות שהם שואפים לה, תאמינו לי שאם אני אעלב אני אגיד את זה ישר על המקום,כבר פגשתי כל כך הרבה חולנים בחיים שלי(כולל הורי מולידי) שמה שאני רואה ברשת פשוט לא מדגדג אותי. שלכן חנה גונן

 

[alboran]

חשיפה, תמונות וילדים

חנה, אני חושב שאת צודקת בהחלט שכל אחד רשאי להחליט מה רמת החשיפה בהודעות שלו. אפשר לכתוב בפורומים בזהירות, בחשדנות אפילו, ואפשר לנצל אותם כדי לכתוב דברים שאין לנו אפילו אומץ לומר. אני רק רוצה להחזיר את הדיון למקום ממנו הוא התחיל (פרסום תמונות של ילדים) ונראה לי שיש 3 נקודות שעדיין שוות להזכיר: 1. תהיה מה שתהיה מידת החשיפה שנבחר, צריך להיות מודעים לזה שהאוירה האינטימית בפורומים היא אשליה, ולכן צריך שמישהו יזכיר את זה. 2. תמונות הן מדיום אחר מטקסט כתוב, לא צריך להתאמץ ולעקוב אחרי הודעות שלך כדי לבנות דמות וירטואלית שלך. את התמונות קל לקחת, לעוות ולשתול אותן איפה שרוצים. 3. והכי הכי חשוב, מדובר בתמונות של הילדים שלנו. ולפעמים נדמה לי שאנחנו מדגישים את השלנו יותר מידי. זה נראה בסדר לפרסם תמונה של משהו שלנו, אבל בדיוק כמו שנעה כתבה, האם מישהו היה מפרסם תמונה של מישהו שהוא קצת פחות שלו – כמו אחות גדולה, או הבת של אח או אחות, בלי לבקש רשות? הנקודה פה היא שאם אנחנו רוצים להיות כנים והוגנים עם עצמינו, אנחנו צריכים להתייחס לילדים (ולדעות ולחפצים שלהם) כאל משהו ששיך להם ולבקש את רשותם.

 

[limori]

חנה, את כועסת???

 

[חנה גונן]

לא מה פתאום

ואני בהחלט מסכימה עם התגובה של אל למעלה,אלא שלא הייתי כותבת מה שכתבתי אם לא הייתי מכירה פה את האנשים כבר זמן רב למדי בשביל לדעת שאפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם,אם לא הייתי מכירה יתכן שהייתי מגיבה אחרת אבל ממה שהתרשמתי הכותבים פה אוהבים את הילדים שלהם מספיק כדי לדעת מתי המקום להשויץ בהם(מותר לא) ומתי המקום לצינעת הפרט. שלך חנה גונן

 

[חגית אמא של אלה]

היי נעה ../images/Emo140.gif

ההודעה שלך מאוד מרגשת וכיון שהנושא מאוד נוגע לי, הייתי רוצה לשאול שאלת הבהרה אם זה בסדר: את כותבת שאת ואחותך כועסות על אמכן שלא טיפלה בעצמה והשקיעה את הכוחות בכן ולא בה. אני קצת מבולבלת ותוהה למה את מתכוונת- שתחת לפני השטח היא היתה אדם עצוב וכואב אבל לא טיפלה בזה??!! סליחה אם אני מעלה השערות לא נכונות. מה שהקפיץ אותי היה שלפעמים אנשים שמכירים אותי בצורה שיטחית זורקים לי הערות כמו "תתחילי לחיות כבר!" ו"תעזבי קצת את הבת שלך ותחשבי עלייך קודם" וכו' , הכל על רקע זה שהחלטתי לקחת את האימהות בצורה מאוד לא מובנת מאליה ועשיתי בחירות מחודשות בחיי. כמו למשל, ויתרתי על הלימודים שהייתי אמורה להמשיך כי בתור הורה זה בלתי אפשרי. אני לא מרגישה הקרבה גדולה, למדתי תחום אחר שריתק אותי ואני מאושרת. אני כמעט לא יוצאת לבלות כי זה קשה מבחינת בייביסיטר וכו'. זה דבר שהייתי שמחה קצת לשנות אבל זה לא אפשרי כרגע. חשוב לי שהילדה שלי לא תסתכל עליי בעוד 20 שנה כעל מישהי שלא מימשה את עצמה או לא "השקיעה" בעצמה בתחום קריירה וכו'... יש לי לפעמים תחושת החמצה שיש עוד דברים ברשימה שרציתי לעשות ולא הספקתי אבל: - לכל הורה יש רשימה כזאת, אני חושבת. - את חלקם אני מתכוונת לעשות עם אלה שתגדל קצת. אשמח לשמוע את דעתך. מקווה שזה בסדר (אם לא- תמחקי).

 

[מירי,]

אמא שלי מספרת...

שכשהייתי קטנה (פחות מ-8) אמרתי לה שלא תחכה לנסיך עסל הסוס הלבן , הוא לא יופיע מעצמו....השקעה היא לא רק בתחום הקריירה - אלא אם כן זה הנושא שיביא לך את ה-אושר.

 

[מירי,]

אכן מדהים!

רק כשהפכתי לאמא למדתי מה היה לי חסר באמא שלי! אבל כמו הכותבת לפני גם אני כבר לא כועסת! אבל... אני לא חושבת שאפשר להשוות חד הוריות מבחירה לאלמנות! זו האופציה היחידה שבה האם הופכת לחד הורית מבלי שכלל לא תהיה לה בחירה!

 

[נועה של ים]

קראתי את הודעותכם שוב ושוב

ולא היה לי כל כך זמן לחשוב, אז רק עכשיו יוצא לי להגיב. קודם כל, אני מאוד עצובה מכך שתמונתה של ים גררה כל כך הרבה תגובות ולא בעד לשים את התמונה ברשת. אני מודעת למצב ואני בטוחה שיש אנשים שיינצלו כל מידע ואני מדגישה "כל" מידע לרעה. גם אם זו תהיה תמונה, שם או סיפור. אז אני קצת תמימה וקצת חסרת נסיון. לא התכוונתי לעורר דיון כזה ואני מתנצלת אם זה פגע במישהו. סתם רציתי לחלוק עמכם. ולמה שנעה כתבה. אני פוחדת, פוחדת שבעוד 20 שנה, בנותיי תכתובנה את אותם הדברים שנעה כתבה. ואני פוחדת מזה. אני פוחדת שאני לא נותנת להן הכל, פוחדת שאין להן מספיק אהבה, תשומת לב וצעצועים. עמדתי לוותר על ים ולו רק שיהיו לה חיים טובים יותר. והיום, כשבתי חוגגת יום הולדת 5, אני לא יודעת אם לא טעיתי, אני לא יודעת אם הן לא ישנאו אותי בעוד עשרים שנה. אני משתדלת וזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. שלכם,

 

[חנה גונן]

נעה תודה ששמת את התמונה של ים

כי ככה למדנו לדעת שיש לך ילדה מקסימה(איך לא)אז עם ילדה כזו איך אפשר להיות עצובה,זה לא קשור לתמימות וחוסר ניסיון אלא לזה שאת אמא של ים שאוהבת אותה הכי בעולם ובאופן טיבעי רוצה להתגאות בנסיכה שלך ועל כוונה טהורה כל כך את בטח לא צריכה להתנצל מה שעוד שמת תמונה בהחלט טובת טעם ולא משדרת זילזול בים(למשל ים בעירום או משהו דומה).בקשר לפחדים שלך אני בהחלט מבינה,גם אני גדלתי עם הורים שהם לא מציאה גדולה(ולרוע המזל אני עדין גרה איתם) ותמיד ידעתי שאני אשתדל בכל הכוח שלי לא להיות כמוהם ובכונה אני כותבת אשתדל כי זה מה שאדם יכול רק לרצות ולנסות הכי טוב שהוא יכול,לאהוב את ים ולתת לה מה שאת יכולה( וזה לא בהכרח דברים חומרים גם חיבוק ונשיקה זאת נתינה שתלווה את ים זמן רב ואפילו תפצה אותה על דברים אחרים),לא ויתרת על ים,החלטת החלטה שהשפיעה על חייך עם כל המשתמע מכך,אני אישית חושבת שאת מאוד אמיצה נועה כי בחרת באורח חיים לא קל(אמא חד הורית בגיל צעיר)זיכרי ים היא חלק מחייך חלק שאת בחרת לגלות את כל הטוב שבו ונראה לי שאת עושה זאת היטב. שלך חנה גונן

 

[נועה של ים]

ועוד משהו בקשר לדיון שהיה כאן (ארוך

לפני כשמונה חודשים כתבתי הודעה בפורום "משפחות חד-הוריות". ההודעה היתה מאוד כואבת, מיואשת ומקוממת. אבל זה מה שהרגשתי באותו רגע. הייתי מאוד קרובה לוותר על בתי (וחגית אמא של אלה, יכולה להעיד על כך). קיבלתי עשרות מסרים והודעות על גבי הפורום. נכנסו להביע דעה אנשים מחוץ לפורום ורובם תמכו, עודדו, הציעו כסף, בגדים, צעצועים, עזרה תמיכה ומה לא רק כדי לחזק אותי. ואני קראתי את ההודעות ובכיתי. בכיתי מהקלה, בכיתי מלדעת שמהרגשת לבד שהייתי שרוייה בה, מהרגשת ה"אין יותר מה לעשות" אני מתרוממת. והתרוממתי והתגברתי וחזרתי להורי אחרי חמש שנים של נתק. ההודעות היו כל כך מרגשות ומלאות טוב. בזכות הפורום גם מצאתי עבודה, כי נשמה טובה אחת (שעדיין לא רוצה להתגלות) דיברה עם בן זוגה ונמצאה לי עבודה. לי, שרק בגרות יש לי ושום דבר אחר, לי, שהייתי כבר בהריון. וקיבלתי כל כך הרבה אהבה ותמיכה, למרות שמה שכתבתי שם היה מזעזע.. אתן מוזמנות לקרוא.. ובין כל ההודעות האלה היו גם הודעות פוגעות. היתה הודעה שהאישה בה קיללה אותי ואת היום בו נולדתי, אשה שעוברת טיפולי פוריות וכמהה לילד ולא מבינה איך אני מדברת על לוותר על שלי. והבנתי אותה, וידעתי שהיא צודקת. והיתה שם אישה שאמרה שאסור לתת לי להמשיך להחזיק בבתי, כי אני מתעללת בה וצריך לקחת אותה ממני מיד. אז אולי גם היא צדקה. והיתה הודעה, שכתבה אישה שהכירה אותי ואת משפחתי. אישה, שראתה אותי יום יום במקום מגוריי. אישה זו איימה וביצעה. הלכה ללשכת רווחה בעירייה ודיווחה על "מחשבות זדון" שלי. על כך שאני לא רוצה את ים, ועל מה שכתבתי. אז זכינו לביקור בית. למזלנו, אין שום זכות חוקית לקחת ילדה על סמך חשדות או כתיבה בפורום, מה גם שלא הוכח אף פעם שזהו אכן אנחנו. אבל כן, מישהי זיהתה אותי וזה יכל לעלות לי בהמון. אז התנתקתי להמון זמן מהפורומים, לא כתבתי ורק קראתי. כי התגעגעתי לכולם. וחזרתי לבית הורי, וכאן, מאחורי "מסך הכסף" שיש להורי (ולא חסר לנו דבר כרגע) ומאחורי כל הדאגה והאהבה שיש לים ולאופק מסביהן, שלא הכירו לפני כן, אני יכולה להרים את הראש ולספר. ולא לפחד שיקחו לי את בנותיי. ומשהו אחרון בהחלט. אני כותבת עכשיו ובוכה, כי אני מרגישה שלקחו לי את המקום בו אני יכולה לכתוב ללא מורא. מקום שהיה רק שלי. מקום יכולתי להתוודות בו לפני חברותיי (אתן, אתן, חברותיי היקרות) על כל הפחדים והמצוקות ועל מה שכואב וקשה לנשום. כי עכשיו לקחו לי את זה. ואני מרגישה לבד. כי הרי אם נאנסתי ושתקתי חמש שנים ושבעה חודשים, הרי כאן היה המקום שרציתי לחלוק ולבכות. כאן היה המקום שרציתי לספר ולפרוק. ועכשיו אין. ואני יודעת שלכל אחד יש את בעיותיו הוא, אבל כשכותבים הרי לא חייבים לקרוא, נכון? הרי אם לא נוח לקרוא אפשר שלא. וזה לא כמו לספר למישהו, שלא רוצה להקשיב. כי את זה אף פעם לא אדע. אז כבר אין לי את זה. ואני לא יודעת מה לעשות אולי באמת טעיתי, אולי חשפתי יותר מדי. מה לעשות, סתם ילדה טיפשה. שלכן חברות שלי,

 

[חנה גונן]

לנעה היקרה אני קוראת את מה שכתבת

ומחבקת אותך חזק חזק בחיבוק הכי חם שאני יכולה,כי מגיע לך אישה ואם שעצם היותך אישה ואם שצריכה להתמודד עם חיים סוערים כל-כך,מורכבים כל-כך,עליות ומרודות שבאמת יכולות להוציא את הנשמה לכל בן אגם ומתמודדת איתם באומץ,בכנות,בחוזק,בתיקוות לעתיד,כאדם וכאישה(עדין לא אמא מקווה מאוד להיות) אניאומרת לך שאם היית אחותי הייתי מאוד גאה שיש לי אחות כזו.כמו שכתבת מה שהיה היה וזה היה קשה ומכאיב אבל הוכחת שיש לך נפש עצומה שיודעת להתגבר על מיכשולים ולהחליט את ההחלטות הנכונות לגבי עתידך ועתיד בנותיך וזה מה שחשוב שעברת את הירידה והגעת לשביל פחות או יותר ישר, את עם בנותיך תחת קורת גג אחת,נתמכת,עובדת,קובעת לך יעדים ואני בטוחה שאם חס וחלילה יבואו עוד תקופות קשות(טפו טפו רק שלא קשות מדי) את תדעי כיצד לצלוח את הים הסוער בשלום. שלך חנה גונן נ.ב אם בא לך את יכולה לפנות אלי במסר

 

[אמא של ים]

אמנם זו הפעם הראשונה שאני עונה לך

אבל אני קוראת כל מילה שאת כותבת, ומחזקת אותך על הכוחות ועל האהבה לבנות שלך. אל תרגישי לבד, אל תרגישי שלקחו לך את המקום לפרוק ולשתף. כל אחד בוחר כמה לשתף ואת מי ותמיד יהיו כאלה שיעשו בזה שימוש לרעה. אני למשל, כותבת תחת ניק ולא בשמי המלא מכיון שפעם קבלתי תגובה ממישהי בסופר על משהו שכתבתי בפורום ודי נבהלתי מזה שהכל כל כך חשוף. ולגבי התמונה - אני שמה תמונות של הבנות שלי מדי פעם בפורומים אחרים בהם אני משתתפת ולא רואה עם זה בעיה מהותית. כמובן שהתמונות תמיד צנועות, כמו התמונה של ים שלך ומבחינתי זה חלק מהשיתוף עם החברות הוירטואליות. אני לא מכירה אמא שבטוחה שהילדים שלה לא יחשבו עליה כל מיני דברים בבגרותם, וזה לא ממש משנה מה היא עשתה בפועל. יש לי חברה סופר משקיענית, אמא אדאלית בהמון מובנים ואין לי ספק שלילדים שלה יהיו הרבה דברים "טובים" להגיד עליה. ככה שאל תתני לזה להנחות אותך. תעשי הכי טוב שאת יכולה וזה מספיק טוב. המון חיזוקים וחיבוקים ותשארי כאן איתנו.

 

[לאה_מ]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif נועה יקרה,

אין לי מלים לנוכח הסיפור שלך. רציתי רק לקחת את זה שוב לנושא הדיון, ולומר - בהקשר ישיר לתשובתי למאיה כמה הודעות יותר למעלה - שאני חושבת שחלק מהעניין בחשיפה באינטרנט הוא לאזן בין הרצון שלנו לגונן על ילדינו, להבטיח את פרטיותם (וכמובן, את שלומם ובטחונם), לבין הרצון והצורך שלנו להתייעץ, לחשוב, ללמוד, להרהר, לקבל תמיכה, להתפתח. האיזון הזה עובר במקום אחר אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וכשאני קוראת את ההודעה שלך אני רק מבינה עוד יותר עד כמה האיזון הזה הוא אישי, ועד כמה אנחנו באמת האנשים היחידים שיכולים להחליט עבור עצמנו היכן נמצא הגבול שלנו. אני עדיין חושבת שטוב לחשוב ולברר ולשקול מדי פעם שוב את הנושא הזה, ולבדוק טוב טוב את עצמנו, ולשאול את עצמנו האם האיזון המתאים לנו השתנה במשך הזמן. הדיון הזה לא נגע אליך אישית. הוא נגע אישית לכל אחת מן המשתתפות בו, וכל אחת מאיתנו הכניסה אליו את הפחדים שלה, את התקוות שלה, את האמונות שלה..... אני מקווה ששום דבר מזה לא ימנע ממך להוסיף ולראות בנו אוזן קשבת.