../images/Emo2.gifסרטן../images/Emo218.gif
כשהייתי בכיתה ד'.. או ה'.. אז אמא שלי חלתה בסרטן.. היה לה גידול ברחם.. הטיפולים נמשכו בערך שנתיים.. ולמזלינו הכימותרפיה לא הקריחה אותה..
אני חושבת שהשנתיים האלה היו החוויה הכי מבגרת שחוויתי.. כי היינו צריכים להסתדר בבית בלי אמא ואבא.. [אמא בבית חולים.. אבא איתה..] אז היו באים הדודים.. מכינים אוכל.. [הייתה דודה שהייתה מזמינה לנו פיצה בערך כל יומיים..
] היינו צריכים לנהל את הבית לבד.. וכולם כל הזמן ריחמו עלינו.. [עלי ועל אחים שלי..] אבל זה לא היה כזה נורא.. ז"א נכון שסרטן זה נורא.. אבל במשפחה לא חשבנו שיקרה משו רע..
טפו.טפו.טפו..
ידענו שאמא שלי תחלים.. אני לא זוכרת למה.. אבל פשוט כל פעם שהיו נוסעים לבקר את אמא שלי בבית חולים לא רציתי ללכת.. פעם אחת הלכתי.. אבל כל שאר הפעמים לא הסכמתי.. אני חושבת שזה בגלל שלא רציתי לראות את אמא שלי במצב הזה.. שהיא ככה חולה ושבורה.. כי בעיקרון היא אמורה להיות האדם הכי חזק לידי.. ותמיד כשאני מספרת את זה אז כולם עושים לי את המבט העצוב הזה בעיניים.. כאילו מרחמים עליי.. ואומרים לי "וואי.. מסכנה.." אז זהו.. שלא.. אני לא מסכנה.. וגם לא אמא שלי.. היא עברה את הטיפולים בהצלחה.. והיא עובדת ומתפקדת כרגיל.. אז מי שמגיב..[אם בכלל...
] אז לא לעשות את המבט המרחם הזה..