לכולם יש ולי אין....

כל מה שאמרו לך וגם:

כן לדבר על כל בקשה, להסביר למה את לא קונה ולנסות לברר אתו האם ולמה זה חשוב לו מעבר ל"לכולם יש". וכן לאפשר במידה (ומה שמאפשרים להסביר למה את זה כן). אצלי אף פעם לא הייתה בעיה כזו ברמה מציקה. מדי פעם רצו (בעיקר הצעיר) גוגוסים/סופרגול/זבלונים וכו' ומהדברים האלה הסכמתי לקנות מעט (שיראו מה זה, שגם להם יהיה) ומעבר לזה אם הם רוצים - שיקנו מהכסף שלהם (לא מקבלים דמי כיס, אבל מה שהם מקבלים מהסבתות בחנוכה ופורים מספיק להם לחודשים). אם קונים קצת אפשר גם לראות אח"כ אם יש לזה ערך כלשהו או לא. אז לגומילום נכנסנו חזק כי הוא עושה עם זה יופי של דברים, וזה גם מאוד "הכניס אותו לעניינים" מבחינה חברתית. סופרגול וזבלונים היו חסרי כל ערך ונשכחו מהר. דווקא עם הגוגוסים, שהם צברו לא מעט מהם לאט לאט, הם משחקים עד היום, ואם הם יחזרו, לא אתנגד שירחיבו קצת את האוסף. לבקשות למותגים בבגדים/נעליים עוד לא הגענו. להפך - הם רק מתקשים להיפרד מנעליים ובגדים קטנים מדי ומעדיפים את הישנים על קניית חדשים.
 

moma422

New member
גם אצלינו עדיין משחקים בגוגוסים.

זה די מדהים בעיני.
 
והוא ממשיך לבדוק אם יש "עונה חדשה" כל פעם

שאנחנו בחנות הרלוונטית (כבר שנתיים בערך שאין). כנראה שזה היה משהו מוצלח (מבחינתם כמשחק, ולא רק כטנרד שיווקי).
 

נושי 14

New member
גם שלי אוהב להשתמש בגוגוסים כדמויות בכל מיני

קרבות שהוא עורך.
 

moma422

New member
כיוונים נוספים

כתבתי באריכות וברחה לי התשובה
אז בקצרה:
לדבר ולאוורר את רגש הקינאה, זה רגש לגיטימי שקיים אצל רובינו וצריך לראות אותו ולקבל אותו

לתת לעבוד (שואב אבק, ניקוי רכב) עבור משהו יקר, כדי שיהיה מאמץ ודחית סיפוקים
 
אבל ממה שאת כותבת זה לא לכולם יש ולי אין

אלא זה לילד אחד מסויים יש ולי אין.
גם אני מתמודדת עם הטיעון הזה של "לכולם יש". רק שמדובר על גילאים יותר גדולים, ואז הטיעון הוא לגבי אייפון 5, נעלי עקב, וכד'.
ואז כשמתחילים לבדוק מי זה "הכולם" הזה מתברר שזה לא בדיוק כולם אלא רק מעט ילדים.
אין לי פתרון קסם. כשזה דברים שאני בטוחה שאי אפשר לקבל אותם - אני עומדת על דעתי. כשזה דברים שיותר קל לי לוותר לגביהם - אני מתגמשת
 
למעלה