המהפיכה בתפיסת האלוהות
הרב קוק הציע מהפיכה בתפיסת האלוהות
שאנחנו, רובינו, עוד רחוקים מהפנמתה
אך כשאנחנו, רובינו, נפנים אותה
צפויים לנו חיים אחרים
חיים של שלמות פנימית
והרגשת אחדות אמיתית
עם בני אדם באשר הם,
הקרובים לנו והרחוקים מאיתנו.
כמו גם תחושת אחדות עם כל חי,
צומח ודומם.
להפסיק לחשוב על אלוהים
**************************
מאת:ישראל לוינגר
מתוך הספר 'מראה כהן-אלבום הראי"ה' מאת הרב יעקב פילבר
מכיוון שהאלוהות, לדעת הרב, מצויה בכול,
הרי זו טעות לתחום אותה למקום אחד ולפתח עמה מערכת יחסים בינאישית.
מהפכה מחשבתית מעצימת חיים ובונה גשרים.
"הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה,
שהיא דרושה לאדם בתור רפואה.
הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון
שלא יהיה שום צורך לחשוב על-דבר אלהות,
כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים" (פנקס ה, 104).
אחת המהפכות הגדולות של הרב קוק, שלא זכו לחלחל לתודעת הציבור,
נוגעת בלבו של המושג שלכאורה אין מרכזי ממנו – אלוהים.
הדרישה הבסיסית ביותר באורח חייו של יהודי דתי,
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" –
שבשל חשיבותה מנוסחת ומפורטת בסעיף הפותח את השולחן ערוך –
מקבלת כאן תפנית מפתיעה.
הרב קוק דורש להפסיק לחשוב על אלוהים,
ולהתרכז בחיים עצמם,
שהרי "עצם החיים יהיה אור אלוהים".
למהפכה זו היבטים תיאולוגיים ופילוסופיים נרחבים,
אך ברצוני להתמקד כאן בהיבטים הקיומיים והחינוכיים שלה:
איך בונים תודעה דתית אשר לא פונה אל אלוהים?
איך מעצבים חוויה דתית כשדמותו של אלוהים אינה במרכזה?
האם אפשר וצריך להתפלל בלי לחשוב על אלוהים?
ולאן יש להפנות את המבט?
נשמה ולא אישיות:
"מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים,
ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה,
כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית,
היא בזמן הזה, מאבדת כל סגולה והוד אלהי,
והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה,
שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.
האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר
שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה,
של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב,
בזה אנו רואים את האלהים (פנקס ד, 22)
המעבר ממחשבה על אלוהים למחשבה על החיים,
מביא איתו בהכרח שינוי התפיסה הקלאסית של אלוהים כדמות,
אשר גם אם אין לה גוף ולא דמות הגוף,
עדיין מתפקדת כסוג מסוים של אישיות,
שאפשר לדבר איתה, ושמדברת איתנו, מסתכלת, מקשיבה, כועסת ומתרצה –
במובן הכי אנושי שיש.
הרב קוק מבקר בחריפות עמדה זו ומחליף את ביטויי האישיות,
בביטויים מופשטים יותר: "שלמות ההכרה והטוב" או "נשמת העולם".
הקבלת היחס בין האלוהים והעולם ליחס בין נשמת האדם וגופו
אהובה במיוחד על הרב קוק, באשר היא מלמדת שאפשר לחוות את הנשמה,
להיות מושפעים ממנה, להיות מוּנָעים מכוחה לפעול טוב,
וכל זאת מבלי לפתח מערכת של יחסים בין-אישיים איתה
ובלי לפנות אליה בגוף ראשון.
תפיסה דתית שאלוהים לא מתפקד בה כאישיות,
אלא כמעין נשמה פנימית או ביטוי של שלמות הטוב,
מעלה שורה של שאלות נוספות כמו:
משמעותה של השגחה פרטית,
משמעות הדיבור האלוקי,
ומשמעות התפילה.
ימי הדין (ראש השנה ויום כיפור), מדגישים מאד את אישיותו של אלוהים
כאבינו או כמלכנו אשר אמור למלא שורה של משימות מאד אנושיות:
לזכור, לסלוח, לרחם, להקשיב, לכפר ואף לתקוע בשופר.
מה משמעותם של כל אלה כאשר
"אנו פונים אל ההשלמה של הכרה, של הטוב של כל נשגב"?
הרב קוק מציע תשובות לחלק גדול משאלות אלה,
במטרה לסלול את הדרך לתודעה דתית חדשה
אשר בה אין צורך לחשוב על אלוהים, אלא לחיות אותו.
במסגרת זו אסתפק בהצבעה על שני תחומים מרכזיים ש"מרוויחים"
מכך שמפסיקים לחשוב על אלוהים.
התחום האחד,
איפה נמצא אלוהים?:
"כל זמן שאין האדם חושב כי אם על החיים שבחיים,
שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו,
וממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו.
אבל כיון שהוא בא למדה זו,
להעתיק את חי-העולמים אל מקום מיוחד-
מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו,
ואיננו שב אליו, כי אם כשיבוא לידי מדה זו שתשכיל אותו
שכדי למצוא את חי העולמים
איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד.(!)
על כן כמקודם יכול הוא בלא שום רפרוף
למצוא את החיים שבחיים
בחיים עצמם, בחיים שלפניו,
במציאות המשתטח ביופיו וכל גווניו לעיניו" (פנקס הדפים, 24)
תודעת "לית אתר פנוי מיניה" החסידית,
אומנם מביאה את המאמין לחפש את אלוהים בכל מקום,
ולראות את העולם כמין מסך ערפל שאנו נדרשים לחדור דרכו במבט פנימי
ולמצוא מאחוריו אל מסתתר.
בתודעה זו, אלוהים אולי משנה את מיקומו,
ונכנס פנימה לתוך חיינו במקום להשקיף עליהם מבחוץ,
אבל הוא עדיין ממשיך לנקז אליו את מחשבותינו ושאיפותינו הרוחניות.
אליו – כישות אלוהית הנמצאת מעבר לחיים,
מאפילה עליהם ומדגישה את נחיתותם...
כשהרב קוק אומר לא לחשוב על אלוהים,
אין זה משום שהוא מוציא אותו מן העולם, להיפך –
הוא מטמיע את אלוהים כל כך חזק בתוך העולם,
עד שאין צורך לרכז את מחשבותינו בו
באופן שמסלק את זוהר החיים מן העולם,
אלא לרכז את עצמנו בחיים עצמם ובפוטנציאל השלמות הקיים בהם –
"למצוא את החיים שבחיים בחיים עצמם"!
.
אחת ההשלכות המיידיות של תודעה זו מופיעה בפרושו המקורי של הרב קוק לפסוק
"בכל דרכיך דעהו",
פסוק אשר לכאורה מכוון את מחשבותינו אל עבר אלוהים.
'תודעה מוכוונת אלוהים' אולי מרוממת את האדם מעל הסתמיות של עולם החולין,
אך בד בבד היא גם מייתרת במשהו את עולם החולין כשלעצמו,
ומזכירה לנו שעולמנו הוא 'עלמא דשיקרא'.
כשהמציאות רק 'מצביעה' על משהו אחר שהוא הדבר האמיתי,
קשה שלא לפתח יחס של זלזול, של 'בדיעבד',
לעולם הזה החומרי והפגום.
כנגד מגמה זו, מסביר הרב קוק את הפסוק כך
שבקשת האלוהים בכל הדרכים נעשית על ידי:
"שישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה
בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות".
אדם מקיים "בכל דרכיך דעהו"
לא בזה שהוא חושב על ה' בזמן שהוא פועל בעולם,
אלא בזה שהוא חושב איך לפעול בעולם בצורה הטובה ביותר.
ההשלכה השנייה היא
הגשר לעולם החילוני:
"אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ובדבר שפתיים,
עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות,
באדם, ובחיים המתפשטים במלוא כל." (קובץ א, שעז)
כשחושבים פחות על אלוהים ומתרכזים יותר בשכלול החיים,
כבר מִטשטש קו הגבול שבין דתי לחילוני
והגדרת הרב קוק ל"בכל דרכיך דעהו" תוכיח.
ההשלכות הן לא רק בהגדרות הסוציולוגיות
אלא בעיקר בשפה ובאפשרות התקשורת:
בשפה דתית שאישיותו של אלוהים במרכזה,
מהווה אלוהים הסבר אחרון לכל דבר –
אנחנו נחים בשבת כי ביום השביעי לבריאה ה' "נח" (דימוי אנושי),
ארץ ישראל שייכת לנו כי ה' נתן אותה לאברהם,
ואנחנו חוזרים בתשובה בימי הדין כי בימים אלה ה' מעמיד במשפט כל יצורי עולמים.
השפה החילונית, לעומת זאת, תציע לאותן תופעות הסברים העולים מתוך העולם הריאלי –
הסברים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד.
נדמה, שגם היום, אחרי שלמדנו להתייחס בספקנות מסוימת למדע על כל תחומיו,
עדיין מהווים הסברים ריאליים אלה את תשתית התודעה של האדם הממוצע
(ובכלל זה האדם הדתי הממוצע),
ועל כן התהום הפעורה בין שתי מערכות השפה היא בלתי נמנעת.
'שפה מוכוונת אלוהים' תראה בהסברה החילונית תירוצים דחוקים
הנובעים מחוסר אמונה אשר לעולם אין בכוחם להחליף
את המחשבה האמיתית – המחשבה על ה'.
התפנית המחשבתית שהרב קוק קורא לה יוצרת קירבה מפתיעה
בין שתי מערכות השפה ואף חותרת להתמזגות גמורה.
ההסברים הריאליים-מדעיים נתפסים כדרכי המימוש והגילוי
של שלמות החיים, של הטוב הגמור, של אלוהים.
לכן, לפעמים יעדיף הרב קוק את ההסברה החילונית,
כשהיא נעשית בתודעה הראויה,
משום שהיא מאפשרת למצוא את החיים בחיים עצמם,
בעוד ההסברה הדתית, החושבת על אלוהים,
מתנתקת מן החיים – על כל עושר התובנות האנושיות שהתפתחו בהם.
הרב קוק עצמו הניח את היסודות למיזוג השפות,
אך עוד ארוכה הדרך הן בחשיפת מגמה זו בכתביו
והן בבניית קומות נוספות על גבי יסודות אלה.
האם הגיע הזמן?:
משני כיוונים שונים אפשר להסתייג מהמהפכה המחשבתית
שהרב קוק מציע, כפי שהוסברה כאן.
תחילה, אפשר לטעון שת
הרב קוק הציע מהפיכה בתפיסת האלוהות
שאנחנו, רובינו, עוד רחוקים מהפנמתה
אך כשאנחנו, רובינו, נפנים אותה
צפויים לנו חיים אחרים
חיים של שלמות פנימית
והרגשת אחדות אמיתית
עם בני אדם באשר הם,
הקרובים לנו והרחוקים מאיתנו.
כמו גם תחושת אחדות עם כל חי,
צומח ודומם.
להפסיק לחשוב על אלוהים
**************************
מאת:ישראל לוינגר
מתוך הספר 'מראה כהן-אלבום הראי"ה' מאת הרב יעקב פילבר
מכיוון שהאלוהות, לדעת הרב, מצויה בכול,
הרי זו טעות לתחום אותה למקום אחד ולפתח עמה מערכת יחסים בינאישית.
מהפכה מחשבתית מעצימת חיים ובונה גשרים.
"הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה,
שהיא דרושה לאדם בתור רפואה.
הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון
שלא יהיה שום צורך לחשוב על-דבר אלהות,
כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים" (פנקס ה, 104).
אחת המהפכות הגדולות של הרב קוק, שלא זכו לחלחל לתודעת הציבור,
נוגעת בלבו של המושג שלכאורה אין מרכזי ממנו – אלוהים.
הדרישה הבסיסית ביותר באורח חייו של יהודי דתי,
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" –
שבשל חשיבותה מנוסחת ומפורטת בסעיף הפותח את השולחן ערוך –
מקבלת כאן תפנית מפתיעה.
הרב קוק דורש להפסיק לחשוב על אלוהים,
ולהתרכז בחיים עצמם,
שהרי "עצם החיים יהיה אור אלוהים".
למהפכה זו היבטים תיאולוגיים ופילוסופיים נרחבים,
אך ברצוני להתמקד כאן בהיבטים הקיומיים והחינוכיים שלה:
איך בונים תודעה דתית אשר לא פונה אל אלוהים?
איך מעצבים חוויה דתית כשדמותו של אלוהים אינה במרכזה?
האם אפשר וצריך להתפלל בלי לחשוב על אלוהים?
ולאן יש להפנות את המבט?
נשמה ולא אישיות:
"מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים,
ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה,
כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית,
היא בזמן הזה, מאבדת כל סגולה והוד אלהי,
והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה,
שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.
האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר
שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה,
של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב,
בזה אנו רואים את האלהים (פנקס ד, 22)
המעבר ממחשבה על אלוהים למחשבה על החיים,
מביא איתו בהכרח שינוי התפיסה הקלאסית של אלוהים כדמות,
אשר גם אם אין לה גוף ולא דמות הגוף,
עדיין מתפקדת כסוג מסוים של אישיות,
שאפשר לדבר איתה, ושמדברת איתנו, מסתכלת, מקשיבה, כועסת ומתרצה –
במובן הכי אנושי שיש.
הרב קוק מבקר בחריפות עמדה זו ומחליף את ביטויי האישיות,
בביטויים מופשטים יותר: "שלמות ההכרה והטוב" או "נשמת העולם".
הקבלת היחס בין האלוהים והעולם ליחס בין נשמת האדם וגופו
אהובה במיוחד על הרב קוק, באשר היא מלמדת שאפשר לחוות את הנשמה,
להיות מושפעים ממנה, להיות מוּנָעים מכוחה לפעול טוב,
וכל זאת מבלי לפתח מערכת של יחסים בין-אישיים איתה
ובלי לפנות אליה בגוף ראשון.
תפיסה דתית שאלוהים לא מתפקד בה כאישיות,
אלא כמעין נשמה פנימית או ביטוי של שלמות הטוב,
מעלה שורה של שאלות נוספות כמו:
משמעותה של השגחה פרטית,
משמעות הדיבור האלוקי,
ומשמעות התפילה.
ימי הדין (ראש השנה ויום כיפור), מדגישים מאד את אישיותו של אלוהים
כאבינו או כמלכנו אשר אמור למלא שורה של משימות מאד אנושיות:
לזכור, לסלוח, לרחם, להקשיב, לכפר ואף לתקוע בשופר.
מה משמעותם של כל אלה כאשר
"אנו פונים אל ההשלמה של הכרה, של הטוב של כל נשגב"?
הרב קוק מציע תשובות לחלק גדול משאלות אלה,
במטרה לסלול את הדרך לתודעה דתית חדשה
אשר בה אין צורך לחשוב על אלוהים, אלא לחיות אותו.
במסגרת זו אסתפק בהצבעה על שני תחומים מרכזיים ש"מרוויחים"
מכך שמפסיקים לחשוב על אלוהים.
התחום האחד,
איפה נמצא אלוהים?:
"כל זמן שאין האדם חושב כי אם על החיים שבחיים,
שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו,
וממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו.
אבל כיון שהוא בא למדה זו,
להעתיק את חי-העולמים אל מקום מיוחד-
מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו,
ואיננו שב אליו, כי אם כשיבוא לידי מדה זו שתשכיל אותו
שכדי למצוא את חי העולמים
איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד.(!)
על כן כמקודם יכול הוא בלא שום רפרוף
למצוא את החיים שבחיים
בחיים עצמם, בחיים שלפניו,
במציאות המשתטח ביופיו וכל גווניו לעיניו" (פנקס הדפים, 24)
תודעת "לית אתר פנוי מיניה" החסידית,
אומנם מביאה את המאמין לחפש את אלוהים בכל מקום,
ולראות את העולם כמין מסך ערפל שאנו נדרשים לחדור דרכו במבט פנימי
ולמצוא מאחוריו אל מסתתר.
בתודעה זו, אלוהים אולי משנה את מיקומו,
ונכנס פנימה לתוך חיינו במקום להשקיף עליהם מבחוץ,
אבל הוא עדיין ממשיך לנקז אליו את מחשבותינו ושאיפותינו הרוחניות.
אליו – כישות אלוהית הנמצאת מעבר לחיים,
מאפילה עליהם ומדגישה את נחיתותם...
כשהרב קוק אומר לא לחשוב על אלוהים,
אין זה משום שהוא מוציא אותו מן העולם, להיפך –
הוא מטמיע את אלוהים כל כך חזק בתוך העולם,
עד שאין צורך לרכז את מחשבותינו בו
באופן שמסלק את זוהר החיים מן העולם,
אלא לרכז את עצמנו בחיים עצמם ובפוטנציאל השלמות הקיים בהם –
"למצוא את החיים שבחיים בחיים עצמם"!
.
אחת ההשלכות המיידיות של תודעה זו מופיעה בפרושו המקורי של הרב קוק לפסוק
"בכל דרכיך דעהו",
פסוק אשר לכאורה מכוון את מחשבותינו אל עבר אלוהים.
'תודעה מוכוונת אלוהים' אולי מרוממת את האדם מעל הסתמיות של עולם החולין,
אך בד בבד היא גם מייתרת במשהו את עולם החולין כשלעצמו,
ומזכירה לנו שעולמנו הוא 'עלמא דשיקרא'.
כשהמציאות רק 'מצביעה' על משהו אחר שהוא הדבר האמיתי,
קשה שלא לפתח יחס של זלזול, של 'בדיעבד',
לעולם הזה החומרי והפגום.
כנגד מגמה זו, מסביר הרב קוק את הפסוק כך
שבקשת האלוהים בכל הדרכים נעשית על ידי:
"שישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה
בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות".
אדם מקיים "בכל דרכיך דעהו"
לא בזה שהוא חושב על ה' בזמן שהוא פועל בעולם,
אלא בזה שהוא חושב איך לפעול בעולם בצורה הטובה ביותר.
ההשלכה השנייה היא
הגשר לעולם החילוני:
"אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ובדבר שפתיים,
עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות,
באדם, ובחיים המתפשטים במלוא כל." (קובץ א, שעז)
כשחושבים פחות על אלוהים ומתרכזים יותר בשכלול החיים,
כבר מִטשטש קו הגבול שבין דתי לחילוני
והגדרת הרב קוק ל"בכל דרכיך דעהו" תוכיח.
ההשלכות הן לא רק בהגדרות הסוציולוגיות
אלא בעיקר בשפה ובאפשרות התקשורת:
בשפה דתית שאישיותו של אלוהים במרכזה,
מהווה אלוהים הסבר אחרון לכל דבר –
אנחנו נחים בשבת כי ביום השביעי לבריאה ה' "נח" (דימוי אנושי),
ארץ ישראל שייכת לנו כי ה' נתן אותה לאברהם,
ואנחנו חוזרים בתשובה בימי הדין כי בימים אלה ה' מעמיד במשפט כל יצורי עולמים.
השפה החילונית, לעומת זאת, תציע לאותן תופעות הסברים העולים מתוך העולם הריאלי –
הסברים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד.
נדמה, שגם היום, אחרי שלמדנו להתייחס בספקנות מסוימת למדע על כל תחומיו,
עדיין מהווים הסברים ריאליים אלה את תשתית התודעה של האדם הממוצע
(ובכלל זה האדם הדתי הממוצע),
ועל כן התהום הפעורה בין שתי מערכות השפה היא בלתי נמנעת.
'שפה מוכוונת אלוהים' תראה בהסברה החילונית תירוצים דחוקים
הנובעים מחוסר אמונה אשר לעולם אין בכוחם להחליף
את המחשבה האמיתית – המחשבה על ה'.
התפנית המחשבתית שהרב קוק קורא לה יוצרת קירבה מפתיעה
בין שתי מערכות השפה ואף חותרת להתמזגות גמורה.
ההסברים הריאליים-מדעיים נתפסים כדרכי המימוש והגילוי
של שלמות החיים, של הטוב הגמור, של אלוהים.
לכן, לפעמים יעדיף הרב קוק את ההסברה החילונית,
כשהיא נעשית בתודעה הראויה,
משום שהיא מאפשרת למצוא את החיים בחיים עצמם,
בעוד ההסברה הדתית, החושבת על אלוהים,
מתנתקת מן החיים – על כל עושר התובנות האנושיות שהתפתחו בהם.
הרב קוק עצמו הניח את היסודות למיזוג השפות,
אך עוד ארוכה הדרך הן בחשיפת מגמה זו בכתביו
והן בבניית קומות נוספות על גבי יסודות אלה.
האם הגיע הזמן?:
משני כיוונים שונים אפשר להסתייג מהמהפכה המחשבתית
שהרב קוק מציע, כפי שהוסברה כאן.
תחילה, אפשר לטעון שת
