לך
זכרון ישן שלי. מה שלומך? לאחרונה ממש שמעתי שאת איתו בארצות הברית. שאתם עובדים ושבקרוב תגיעו ליבשת. מצחיק לחשוב שתיהי באותם מקומות שאני הייתי בהם. מצחיק יותר שפעם ממש ממש מזמן,בתקופת חיים אחרת כמעט כשהשמים שלי היו מעט יותר אפורים...חלמתי על הטיול הזה איתך. על להקיף את העולם י ח ד. בדיוק כשם שאת עושה כעת. זכרון ישן שלי...כמה מים עברו בנהר החיים שלי. כמה פעמים הייתי מרחק פסיעות מהאושר ולא נגעתי בו והינה כעת,אני שם. נוגע בו ובדרך מוזרה אין לזה קשר לאף אישה. ואת נשארת שם בנהר שלי כסלע איתן שמסרב לצאת מחיי. כזכרון אפרורי אבל חזק כל כך שפשוט נשאר. בימים של גאות מרוב שמחה את נבלעת במימי האושר ובימים של שפל ועצב צצת,כהרגלך המגונה, והזכרת לי מהיכן כואב לנו,לבני האדם. היו ימים שמעצם המחשבה אלייך הייתי מתחבר לנקודה מסויימת בנפש שלי וכואב וכותב. כותב לך מאות מילים וכואב אותך אלפי רגעים. כותב לך רגשות עזים כל כך שנחקקו על ליבי כחותם לחיים שלמים וכואב את אותם רגשות בדיוק. ואיך שהתמכרתי,אז,לכאב. לא יכולתי לתת לו ללכת. פחדתי שאיתו תיעלם לי הכתיבה. פחדתי שבלי כאב אני עוד אחד כמו כולם פה ביקום הזה. והינה שנתיים וחצי אחרי אני עוד פה. הכאב כבר לא מנת חלקי במאומה. את כל כיסופיי ותשוקתי לחיים,את כל דמיוני ועושרי הלא חומרי אני מפנה לכתיבה. הכאב נעלם אבל השאיר לי את המתנה הזו, וגם את. לעיתים,עוד חיה בי. כשכוכב נופל אל מול עיני.כשאני פוגש מכר משותף. כשושאלים אותו על האישה הכי שונה בחיי. כשמתייעצים איתי על לב שבור. הזמן מרפא לב שבור. ואת תשארי בזכרוני לנצח,אך לא ככאב אלא כעילוי. הסיבה שבגללה,שעבורה התחלתי לכתוב. אז...תודה. "שימני כחותם על ליבך,חותם על זרועך. כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קינאה... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה...." עידן.
זכרון ישן שלי. מה שלומך? לאחרונה ממש שמעתי שאת איתו בארצות הברית. שאתם עובדים ושבקרוב תגיעו ליבשת. מצחיק לחשוב שתיהי באותם מקומות שאני הייתי בהם. מצחיק יותר שפעם ממש ממש מזמן,בתקופת חיים אחרת כמעט כשהשמים שלי היו מעט יותר אפורים...חלמתי על הטיול הזה איתך. על להקיף את העולם י ח ד. בדיוק כשם שאת עושה כעת. זכרון ישן שלי...כמה מים עברו בנהר החיים שלי. כמה פעמים הייתי מרחק פסיעות מהאושר ולא נגעתי בו והינה כעת,אני שם. נוגע בו ובדרך מוזרה אין לזה קשר לאף אישה. ואת נשארת שם בנהר שלי כסלע איתן שמסרב לצאת מחיי. כזכרון אפרורי אבל חזק כל כך שפשוט נשאר. בימים של גאות מרוב שמחה את נבלעת במימי האושר ובימים של שפל ועצב צצת,כהרגלך המגונה, והזכרת לי מהיכן כואב לנו,לבני האדם. היו ימים שמעצם המחשבה אלייך הייתי מתחבר לנקודה מסויימת בנפש שלי וכואב וכותב. כותב לך מאות מילים וכואב אותך אלפי רגעים. כותב לך רגשות עזים כל כך שנחקקו על ליבי כחותם לחיים שלמים וכואב את אותם רגשות בדיוק. ואיך שהתמכרתי,אז,לכאב. לא יכולתי לתת לו ללכת. פחדתי שאיתו תיעלם לי הכתיבה. פחדתי שבלי כאב אני עוד אחד כמו כולם פה ביקום הזה. והינה שנתיים וחצי אחרי אני עוד פה. הכאב כבר לא מנת חלקי במאומה. את כל כיסופיי ותשוקתי לחיים,את כל דמיוני ועושרי הלא חומרי אני מפנה לכתיבה. הכאב נעלם אבל השאיר לי את המתנה הזו, וגם את. לעיתים,עוד חיה בי. כשכוכב נופל אל מול עיני.כשאני פוגש מכר משותף. כשושאלים אותו על האישה הכי שונה בחיי. כשמתייעצים איתי על לב שבור. הזמן מרפא לב שבור. ואת תשארי בזכרוני לנצח,אך לא ככאב אלא כעילוי. הסיבה שבגללה,שעבורה התחלתי לכתוב. אז...תודה. "שימני כחותם על ליבך,חותם על זרועך. כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קינאה... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה...." עידן.
