BreakOfDawn
New member
לך...
הכרנו כשהייתי בת 20, ממש אחרי השחרור מהצבא. עוד הייתי במערכת יחסים עם החבר הראשון שלי אבל זה לא החזיק...
הכרנו בפורום באינטרנט, השיחות היו קלילות ומלאות זימה ואז נפגשנו.
האמת שלא מצאת חן בעיניי בכלל מבחינת המראה וחשבתי שזה לא ימשיך אבל רצה הגורל ולא יכולתי לסרב לך, התפתיתי ונשאבתי לקשר הרציני הגדול של החיים שלי.
בהתחלה עוד היינו כמו יזיזים, זה אתה שרצית יותר, שאמרת שאתה אוהב אותי וקיווית שגם אני חזרה...
אבל אני רק רציתי לעשות כייף, נמשכתי אליך והסקס היה סוער כבר מההתחלה אבל לא רציתי אותך יותר מזה.
אבל עם הזמן התקרבנו ונהיית איש סודי, נהיית הכל בשבילי...
נתת לי לבכות כשאני צריכה ולצחוק כשאני שמחה.
תמיד היית שם בשבילי, שם את כל שאר הדברים בצד... ורק אותי באמצע.
אבל לא הערכתי את זה, זילזלתי. הרי כל החיים שלי היו רצופי אכזבות אז כמו שאומרים באנגלית: the victim becomes the victimizer.
אבל דווקא נכנסנו קשר שעבר הרבה תהפוכות...
אתה עוד גרת עם ההורים והייתי באה אליך כל סופ"ש כמעט, אמא שלך קיבלה אותי כמו בת והרגשתי כאילו יש לי בית שני, בטח יותר מהבית האמיתי שאף פעם לא היה לי...
באתי מרקע עצוב ומשפחה מפורקת. אתה נתת לי סיכוי לאושר...
ובניתי על הסיכוי הזה. ועם הזמן האמנתי שאולי הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר...
חלמתי להיות איתך תמיד, לחוות את האושר בהתגלמותו.
אני זוכרת שחשבנו אפילו לשכור דירה ביחד סוף סוף...
זה לא בא מהר, הרי היית מסובך כלכלית ונאבקת לשלם חשבונות בכל חודש. היית אחראי ומסודר ואני השתדלתי בעיקר לא להעיק עליך...
אבל תמיד זה הפריע לי, הפריע לי שזה לא כמו שאני רוצה...
וכשחשבנו לעבור לגור בדירה ליד הבית של אמא שלך- כבר חשבתי שזה אמיתי.
בסוף זה לא קרה...
נפרדנו כמה פעמים במהלך השנים, בעיקר מיוזמתי.
היה לי קשה לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שהקשר הזה הוא הדבר הנכון.
אני קטנת אמונה וספקנית ונוטה לברוח ממחויבות, אבל אתה עשית הכל כדי לנסות לגרום לי להישאר.
גם המשפחה שלי לא כל כך קיבלה אותך.. אבל המשפחה שלי סגורה ומקובעת וכולם בודדים. הם לא יודעים לזהות אמונה כשהם רואים אותה בעיניים של מישהו כמוך...
אבל האמונה שלך לא הביאה אותך רחוק.
עשיתי לך צרות וקינאתי ובגללי ניתקת קשר עם ידידות והמעטת בקשרים עם חברים לתקופות מסוימות.
תמיד התלוננתי שאני לא מכירה את החברים שלך אבל כמה הזדמנויות כבר היו? וגם כשהיו- הן לא צלחו.
זה כאילו שהרגשתי שאני אף פעם לא מצליחה לחדור את המעטה שלך, להתערבב איתך...
עד היום אני לא יודעת אם זה היה בגללי או בגללך, או פשוט בגלל שכמו שתמיד אמרתי וסירבת להקשיב- פשוט לא התאמנו.
אתה כל כך רצית והיית עיוור מרוב רצון.
בפעם האחרונה נפרדנו לפני 8 חודשים בערך...
אחרי הכרות של כמעט 10 שנים וקשר של 8 שנים, און אנד אוף.
גדלתי איתך... הרבה מהחיים שלי היו לצידך.
ולקחתי אותך כמובן מאליו כי פשוט תמיד היית שם.
בפרידה הקודמת נשברתי ולראשונה הייתי צריכה להתמודד עם עצמי, עם להיות לבד.
פיתחתי ציניות כלפי זוגיות ובכיתי הרבה...
חשבתי שלנצח אשאר לבד.
ואז כשחזרנו לקשר, בקטנה, כבר עברת לגור בדירה משלך.
היינו נפגשים אבל באופן קליל ולא ממש מחייב. היה כייף...
הצעת לי לבוא לגור איתך אבל סירבתי. למדתי להגן על הלב שלי, לא לתת הכל שוב.
אסור לי לאבד את עצמי, הייתי חושבת. אם אין אני לי, מי לי?
לא זוכרת אם קרה משהו מיוחד שגרם לנו (שוב) להיפרד סופית, בפעם האחרונה.
מאז דווקא טוב לי, רוב הזמן.
תמיד הרגשתי שלבד יותר קל לי, אני לא בנויה למערכות יחסים.
מערכות יחסים מוציאות אותי מאיזון, עושות אותי משוגעת...
אבל היו פעמים ששלחתי לךה ודעה או אתה לי. היה לנו קשה לנתק את הקשר האינטנסיבי בינינו.
ברגעים של חולשה פניתי אליך, בחוסר אחריות משווע, כי אתה זה שאחר כך היית צריך לאסוף את השברים.
התחלתי לצפות בך מרחוק עם הזמן, להיכנס לחשבון הטוויטר שלך ולקרוא מה אתה כותב.
כתבת הרבה עליי, עלינו. אתה שבור מאז הפרידה...
נראה לי שהתחלת קשר עם מישהי אחרת (גם אני הייתי בקשר קרוב עם מישהו אחר, שנגמר ממש היום).
אבל שנינו יודעים ונדע תמיד שזאת היתה אהבה של פעם בחיים.
אני זוכרת איך היית אומר לי את זה, אומר לי את הדברים הכי רומנטיים שאפשר להעלות על הדעת.
והיחס שלי לזה נע בין כמיהה ומשיכה לבין רתיעה ופחד.
איבדתי את עצמי איפשהו בדרך... או אולי ההיפך?
כי עכשיו אני מוצאת את עצמי חזרה בדיוק באותו מקום. בלי התקדמות או שינוי.
מוזר איך החיים נעים במסלול לא ברור לפעמים...
אולי זאת אני שמנעתי התקדמות בינינו...
תמיד אמרת שאתה חולם להתחתן איתי ושאותי אתה הכי אהבת אי פעם אבל בכל זאת לא הצעת.
ותמיד כשדימיינתי שתציע, לא הייתי בטוחה מה אענה.
ואף פעם לא הצלחתי לדמיין אותי עם ילד שהוא ממך...
אני חושבת שלא באמת אהבתי אותך.
זה מוזר, אף אחד לא מבין איך אפשר להיות עם מישהו שלא באמת אוהבים 8 שנים...
אבל האהבה שלך ריפאה אצלי פצעים שלא חשבתי שיתרפאו אי פעם.
הבעיה היא שמאז שהלכת הם כל פעם נפתחים...
הכרנו כשהייתי בת 20, ממש אחרי השחרור מהצבא. עוד הייתי במערכת יחסים עם החבר הראשון שלי אבל זה לא החזיק...
הכרנו בפורום באינטרנט, השיחות היו קלילות ומלאות זימה ואז נפגשנו.
האמת שלא מצאת חן בעיניי בכלל מבחינת המראה וחשבתי שזה לא ימשיך אבל רצה הגורל ולא יכולתי לסרב לך, התפתיתי ונשאבתי לקשר הרציני הגדול של החיים שלי.
בהתחלה עוד היינו כמו יזיזים, זה אתה שרצית יותר, שאמרת שאתה אוהב אותי וקיווית שגם אני חזרה...
אבל אני רק רציתי לעשות כייף, נמשכתי אליך והסקס היה סוער כבר מההתחלה אבל לא רציתי אותך יותר מזה.
אבל עם הזמן התקרבנו ונהיית איש סודי, נהיית הכל בשבילי...
נתת לי לבכות כשאני צריכה ולצחוק כשאני שמחה.
תמיד היית שם בשבילי, שם את כל שאר הדברים בצד... ורק אותי באמצע.
אבל לא הערכתי את זה, זילזלתי. הרי כל החיים שלי היו רצופי אכזבות אז כמו שאומרים באנגלית: the victim becomes the victimizer.
אבל דווקא נכנסנו קשר שעבר הרבה תהפוכות...
אתה עוד גרת עם ההורים והייתי באה אליך כל סופ"ש כמעט, אמא שלך קיבלה אותי כמו בת והרגשתי כאילו יש לי בית שני, בטח יותר מהבית האמיתי שאף פעם לא היה לי...
באתי מרקע עצוב ומשפחה מפורקת. אתה נתת לי סיכוי לאושר...
ובניתי על הסיכוי הזה. ועם הזמן האמנתי שאולי הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר...
חלמתי להיות איתך תמיד, לחוות את האושר בהתגלמותו.
אני זוכרת שחשבנו אפילו לשכור דירה ביחד סוף סוף...
זה לא בא מהר, הרי היית מסובך כלכלית ונאבקת לשלם חשבונות בכל חודש. היית אחראי ומסודר ואני השתדלתי בעיקר לא להעיק עליך...
אבל תמיד זה הפריע לי, הפריע לי שזה לא כמו שאני רוצה...
וכשחשבנו לעבור לגור בדירה ליד הבית של אמא שלך- כבר חשבתי שזה אמיתי.
בסוף זה לא קרה...
נפרדנו כמה פעמים במהלך השנים, בעיקר מיוזמתי.
היה לי קשה לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שהקשר הזה הוא הדבר הנכון.
אני קטנת אמונה וספקנית ונוטה לברוח ממחויבות, אבל אתה עשית הכל כדי לנסות לגרום לי להישאר.
גם המשפחה שלי לא כל כך קיבלה אותך.. אבל המשפחה שלי סגורה ומקובעת וכולם בודדים. הם לא יודעים לזהות אמונה כשהם רואים אותה בעיניים של מישהו כמוך...
אבל האמונה שלך לא הביאה אותך רחוק.
עשיתי לך צרות וקינאתי ובגללי ניתקת קשר עם ידידות והמעטת בקשרים עם חברים לתקופות מסוימות.
תמיד התלוננתי שאני לא מכירה את החברים שלך אבל כמה הזדמנויות כבר היו? וגם כשהיו- הן לא צלחו.
זה כאילו שהרגשתי שאני אף פעם לא מצליחה לחדור את המעטה שלך, להתערבב איתך...
עד היום אני לא יודעת אם זה היה בגללי או בגללך, או פשוט בגלל שכמו שתמיד אמרתי וסירבת להקשיב- פשוט לא התאמנו.
אתה כל כך רצית והיית עיוור מרוב רצון.
בפעם האחרונה נפרדנו לפני 8 חודשים בערך...
אחרי הכרות של כמעט 10 שנים וקשר של 8 שנים, און אנד אוף.
גדלתי איתך... הרבה מהחיים שלי היו לצידך.
ולקחתי אותך כמובן מאליו כי פשוט תמיד היית שם.
בפרידה הקודמת נשברתי ולראשונה הייתי צריכה להתמודד עם עצמי, עם להיות לבד.
פיתחתי ציניות כלפי זוגיות ובכיתי הרבה...
חשבתי שלנצח אשאר לבד.
ואז כשחזרנו לקשר, בקטנה, כבר עברת לגור בדירה משלך.
היינו נפגשים אבל באופן קליל ולא ממש מחייב. היה כייף...
הצעת לי לבוא לגור איתך אבל סירבתי. למדתי להגן על הלב שלי, לא לתת הכל שוב.
אסור לי לאבד את עצמי, הייתי חושבת. אם אין אני לי, מי לי?
לא זוכרת אם קרה משהו מיוחד שגרם לנו (שוב) להיפרד סופית, בפעם האחרונה.
מאז דווקא טוב לי, רוב הזמן.
תמיד הרגשתי שלבד יותר קל לי, אני לא בנויה למערכות יחסים.
מערכות יחסים מוציאות אותי מאיזון, עושות אותי משוגעת...
אבל היו פעמים ששלחתי לךה ודעה או אתה לי. היה לנו קשה לנתק את הקשר האינטנסיבי בינינו.
ברגעים של חולשה פניתי אליך, בחוסר אחריות משווע, כי אתה זה שאחר כך היית צריך לאסוף את השברים.
התחלתי לצפות בך מרחוק עם הזמן, להיכנס לחשבון הטוויטר שלך ולקרוא מה אתה כותב.
כתבת הרבה עליי, עלינו. אתה שבור מאז הפרידה...
נראה לי שהתחלת קשר עם מישהי אחרת (גם אני הייתי בקשר קרוב עם מישהו אחר, שנגמר ממש היום).
אבל שנינו יודעים ונדע תמיד שזאת היתה אהבה של פעם בחיים.
אני זוכרת איך היית אומר לי את זה, אומר לי את הדברים הכי רומנטיים שאפשר להעלות על הדעת.
והיחס שלי לזה נע בין כמיהה ומשיכה לבין רתיעה ופחד.
איבדתי את עצמי איפשהו בדרך... או אולי ההיפך?
כי עכשיו אני מוצאת את עצמי חזרה בדיוק באותו מקום. בלי התקדמות או שינוי.
מוזר איך החיים נעים במסלול לא ברור לפעמים...
אולי זאת אני שמנעתי התקדמות בינינו...
תמיד אמרת שאתה חולם להתחתן איתי ושאותי אתה הכי אהבת אי פעם אבל בכל זאת לא הצעת.
ותמיד כשדימיינתי שתציע, לא הייתי בטוחה מה אענה.
ואף פעם לא הצלחתי לדמיין אותי עם ילד שהוא ממך...
אני חושבת שלא באמת אהבתי אותך.
זה מוזר, אף אחד לא מבין איך אפשר להיות עם מישהו שלא באמת אוהבים 8 שנים...
אבל האהבה שלך ריפאה אצלי פצעים שלא חשבתי שיתרפאו אי פעם.
הבעיה היא שמאז שהלכת הם כל פעם נפתחים...