ללמד ילדות?
לא זכיתי לבנות משלי (קיבלתי 3 גברברים צעירים, מעצבנים... וחמודים), אך זכיתי גם זכיתי לילדות רבות שהפכו "שלי" מניסיוני כמורה מחנכת, מורה לאמנות, לתיאטרון משחק, ועכשיו גם למחול מזרחי. לילדות - כמו לנשים - יש חיבה יתרה למוסיקה, לתנועה ולמחול, לבגדים נאים, לשיער עשוי בתסרוקת כזאת או אחרת, והן עסוקות בינן לבינן, עד מעל לראשן, במראה החיצוני שלהן ובדימוי שלהן בעיני אחרים. באירועים משפחתיים שאני מופיעה בהם - הקהל הפעיל ביותר הוא הילדות... הן הראשונות שששות לקפוץ לבמה/לרחבה, ולהפגין את כישוריהן ואת הנאתן מהמוסיקה ומהריקוד. אתמול ביקרתי בבית מרקחת, והרוקח (ערבי) נסחף לשיחה נלהבת על המחול המזרחי איתי. משפט שלו נחרת בזכרוני: "ילדות ערביות רוקדות כבר בבטן אימן". וחשבתי לי בהתרגשות "כמה ראשוני, אדמתי, טבעי... ממש אמא אדמה". המערביות שלנו (אלק... שלנו, אנחנו בלבנט!) יותר נכון המערביות "שאימצנו" לעצמנו, חימשה אותנו במשקפיים מתחכמים, שדרכם אנו בונים משוכות, גדרות, עכבות, אבלים (מריבוי של המילה "אבל") ומה לא - וכך אנחנו קוטעים תהליכים טבעיים, ראשוניים, בסיסיים. המחול המזרחי הוא שפת-תנועה! וצודקת תמרה החבצלת בכל מילה ומילה! ה"תכנים" הנוספים שאנו יוצקים אל תוך שפת התנועה הזאת הם הבחירה שלנו, הן כרקדנים, והן כמתבוננים מן הצד. את הסקסיות, המיניות, "נענוע האגנים" נראה גם נראה אם נבחר להרכיב את המשקפיים שדרכם רואים בדיוק את הדברים האלה. על כל דבר בעולם אפשר להסתכל דרך אינספור פריזמות וזוויות. מספר הפריזמות הוא כמספר המתבוננים. ראיתי לא מעט שיעורי ג'ז לילדות. הופתעתי לראותן נעות "במשפטים עגולים" ו"במשפטים קטועים" הלקוחים היישר מבית המדרש של המחול המזרחי. ואני בטוחה שבליבם של רבים מאלה המתקשים לראות "ילדות מנענעות" לא היה מתגנב גם צילו של חשד שזה "מיני..." טוף... אספר גם מקצת מניסיוני בהוראת המחול המזרחי לילדות: 1. שאלת המסגרת שבה מתקיים החוג חשובה לאין ערוך: לפני שנתיים פתחנו חוג לילדות בכתות ג'-ד'. החוג הוצע במסגרת שלל חוגים אחרים בבי"ס שבו מתקיים יום לימודים ארוך. ובכן... אני יזמתי את הפסקת החוג לאחר 3 חודשים (יותר מדי). האווירה הייתה של "היום לא בא לי... עכשיו כואבת לי הבטן... הראש - כל המיחושים שאפשר להעלות על הדעת; אני רעבה, אני צמאה, העליבו אותי, היה לי יום נח'ס..." לא ייאמן. תופעת ה"מלכה" שגוררת מיד את צבא השושבינות כיכבה במלוא העוצמה. דינמיקות לא סימפטיות בין הבנות בחיי היומיום של ביה"ס צפו ועלו בשיעור, והן לא הפסיקו לדרוש את הדיסק של שאקירה. 2. לעומת זאת, ילדות שמגיעות לסטודיו העוסק ומציע פעילויות מחול ותנועה בשעות אחה"צ (או במתנ"ס), הסיפור הוא שונה. השיעור עובד ו"מתקתק" נפלא. יש הורים שבוחרים ללוות את ילדתן ולהתבונן בשיעורים, וזה מבורך מבחינתי. בקבוצה יש ערבוב של ילדות קטנות (גילאי 5-6), עם גדולות יותר (10-12). הן לומדות בשקיקה ובהנאה, טורחות עובדות ומתרגלות תוך משמעת נהדרת. אני מציעה להן הפסקה קטנה מאוד ושולחת אותן "לפיפי, מים ושאר ירקות..." והן חוזרות מיד מתוך רצון להמשיך וללמוד. בסוף השיעור נמלטת מפיהן אנחת צער על כך שהשיעור הסתיים. מה אני מלמדת? - טכניקה - בהחלט, וכמובן. מן הבסיס, כל תנועה ותנועה. - צעדים - והרבה! הרבה מאוד צעדי רגליים (ואני שוקדת על המצאות רבות משלי). הצעדים מאפשרים להן "נדידת ריקוד" בחלל. הם קלים ללימוד, ומהנים במיוחד. לדוגמה: צעד הגמל, אך רק באופן הדריכה של כפות הרגליים, והקפדה על היציבה. - קצב - תחום הקצב הוא עולם מופלא ורחב בפני עצמו. (אהבתי מאוד את הכפיות של נטשה). מתופף שלי לימד אותי על רבעים, שמיניות, שש-עשריות. אפשר להוביל את זה ל: "לאט", "מדיום", "מהיר". אני למשל מראה את תנועת הטוויסט ב-3 המהירויות הללו. ולא צריך דרבוקות בשביל זה (הגם שאפשר לעשות להן שיעור או שניים, כדי לאפשר להן ללמוד את הקשר הישיר בין כלי-ההקשה למחול המזרחי). אפשר לתופף על הריצפה, על הגוף, למחוא כפיים (מיומנה...) -מקצבים: יש כמה מקצבים (וגם אותם למדתי מהמתופף שלי) שקל ללמד ילדים. למשל, מקצב הבאלאדי (מסמודי זאריר) 4/4, שהוא מקצב נפוץ מאוד: דום-דום-ת-ק-תק דום-ת-ק-תק ת-קה מלמדים אותם "שיר-שטות" חביב ומצחיק, שעוזר מאוד בלימוד מקצב זה: תן-תן-ת'מכה תן-ת'מכה תן-כבר אני ממליצה בחום רב לקחת שיעור או שניים עם נגן דרבוקה, כדי להבין את נושא הקצב והמקצבים - ואז ללמד אותם, וללמד תנועות וצעדים על-פיהם. -וגם כוריאוגרפיה אני מלמדת, אבל בדרך פשוטה יחסית. אני יוצרת "מיני-ריקוד" מן התנועות והצעדים שאני מלמדת בשיעור. החשיבות של המיני-כוריאוגרפיה הינה מעל לכול בכך שהן רוקדות, חשות, ורואות שכל אותו תרגול מייגע הופך לפתע לריקוד, שלא לדבר על "החיבורים" בין משפטי התנועה השונים, כלומר - המעברים. אסיים כאן, מחשש שכל "המגילה" הזאת תיעלם לפתע...
