לימוד האלף-בית...

[michal@gal]

ולמה זה עוזר?

אנחנו עשינו את זה עם הבת הגדולה כשהיתה בת 4-5, ובאמת, היא למדה מהר מאד לזהות את המילים על הכרטיסים, וידעה לזהות כ-100 מילים עד הכניסה לבית הספר. זה לא תרם לה שום דבר. בסופו של דבר, כדי שהיא תלמד לקרוא כמו שצריך, הייתי צריכה לפרק לה את המילים לאותיות הבודדות כמו שעשו כשאנחנו למדנו לקרוא. עם הבת השניה בכלל לא ניסיתי ללמד אותה לקרוא והיא לא ביקשה. כשהיא הגיעה לבית הספר, בכיתה של 35 תלמידים, תוך שלושה חודשים היא ידעה לקרוא בלי שום בעיות. היום היא קוראת יותר טוב מהבן של השכנים שידע לקרוא עוד בגן.

 

[נעה גל]

לפני שהדיון הזה נעלם אי שם בנבכי

הפורום, אני רוצה לצטט קטע מספר של גדעון לוין שנקרא "לומדים בגיל הרך על הלמידה הלא פורמלית" עמוד 14, לגבי הלימוד ב"חדר" ולמה זה נכנס איכשהו לראש: "... דיעה זו, על גל גווניה, מבוססת על ההנחה שגומרים חוץ אישיותיים (מורי ההוראה, הטבות חומריות, למשל) יכולים להשפיע, לשנות, להעניק ידיעות והתנהגות רצוייה לפי דעתם. המציאות מראה שבהרבה מקרים זה אכן מה שקורה. יש הטוענים שהמרחק בין למידה מסוג כזה לבין "אילוף" אינו גדול. כדי שהנלמד בדרך זו יישאר פעיל אצל הלומד, יש צורך בחיזוקים מתמידים, בשימוש מתמיד בחומר וביצירת צרכים מתאימים. אחד הפסיכולוגים בארצנו אשר הציג גישה זו בבהירות רבה הוא פרופ. ש. ברזניץ בספרו "עקרונות הלמידה". דוגמא לשיטת למידה זו נמצאת ברוב בתי הספר התיכוניים (אך גם בגילים מוקדמים יותר) הבנויים על תחרות, בחינות וציונים, כאשר רוב החומר "הנלמד" נשכח עד מהרה מחוסר שימוש בו. דוגמה קיצונית אחרת היא שיטת הלמידה ב"חדרי לימוד" של דתיים - וככל שהשיטה קיצונית יותר, תחום היידעה כללי מצומצם יותר, אך ההתנהגות הנרכשת מאולפת יותר לפי הדגם המיוצג והחוזר על עצמו עשרות פעמים ובכל דת. לא מקרה הוא בוודא שזו שיטת ההוראה המקובלת ברוב הדתות". אני רוצה להוסיף עוד - שמונטסורי טענה שבגילאי 4 ישנו שיא של יכולת לימוד קריאה וצריך להתחיל בגיל הזה. היכולת שמונטסורי מדברת עליה היא טכנית ולא הבנה של טקסט אלא, קליטה טכנית של הסימנים והחוקים. מחומר שקראתי מכל מיני ספרים (נדמה לי שגם אצל ג'והן הולט ב- Learning all the time) מצוין שילדים מגיעים בעצמם לבשלות וסקרנות לגבי קריאה בסביבות גילאי 7 (יש כאלה שמקדימים ויש כאלה שהענין מתעורר אצלם רק בסביבות גיל 8).

 

[ליאת +]

אם הצליחו ללמד יונים לשחק פינג

פונג, אז אני לא רואה סיבה שלא יצליחו ללמד ילד בן שנתיים להגות הברה או מילה קבועה בכל פעם שמראים לו דפוס מסויים של קוים ישרים ואלכסוניים. (כשהחיוך של אמא והלטיפה של אבא מהווים את החיזוק לצורך העניין) השאלה היא אם זה נחוץ ואם זה לא בא על חשבון פעילויות וכישורים אחרים. לדעתי בגילאים הרכים, כשעוד אין כל לחץ שהילד ידע לקרוא, העקרונות של שיטת "האורינות העיונית" דווקא, מאוד מתאימים. להראות לילד מה המקום של מילים, אותיות ומספרים בחיים שלנו. אביתר למשל מזהה בתוך התפריט בבית קפה את המספרים, ואומר- כאן כתוב כמה זה עולה.. מזהה במעלית את הסיפרה של הקומה שבה אנחנו גרים. כשמכינים עוגה אני משתפת אותו בחיפוש בספר אחרי המתכון. דברים שהם חלק מחיי היום יום. אנחנו מאמינות שזה מקרב אותו לנושא של קריאה. הילד של השכנים לעומת זאת, באותו גיל (פחות משלוש), יודע את כל המספרים והאותיות. הוא ללא ספק ילד חכם. אבל אני רואה גם את ההשקעה שההורים שלו משקיעים בלגרום לו לדקלם (וזה מה שהוא עושה)- ולא נראה לי שיש תועלת רבה בלימוד כזה (אלא אם זה בפירוש בא מהילד).