"לילה אדום"/ גל אמיר
"מותחן ערפדים ישראלי מקורי". לקחתי את הספר כי התחשק לי משהו קליל, וכי הוא קיבל ביקורות לא רעות. כך שלא היו לי ממנו ציפיות בשמיים - רק רציתי שעה שעתיים (ספר קצרצר) של כייף. לא שום דבר מעבר. ואחרי ההקדמה הזאת - התאכזבתי. כבר כתבו על הספר הזה מאמר מפורט מאוד, אז אני לא אכריח אתכם לקרוא שוב על העלילה כולה וכו' אלא רק אציין למה התאכזבתי. העלילה צפוייה, רדודה ופושרת. הדמויות בנויות בצורה מאוד שיטחית, לא אמינות ולא מעוררות שום הזדהות. כל אלה היו יכולים עוד לעבור בשקט, אם היה אלמנט כלשהו של המתח שהוזכר בכותרת. אבל לא היה. למעשה, הספר היה כל כך *לא* מותח שמצאתי את עצמי מפהקת כל כמה דקות, ובודקת עוד כמה עמודים נשארו. החלטתי לקרוא עד הסוף כי באמת זה לא ממש ארוך ורציתי לוודא שאני לא מחמיצה כאן איזו פואנטה טובה או שאולי יש איזה פרט בסוף שיאיר את כל העסק בצורה אחרת. אבל הסיום, כמו שאר הספר, היה מאכזב ורדוד. לגבי עניין הערפדים - היו שם ערפדים. כלומר, המילה "ערפד" נזכרת כמה פעמים. אבל לקרוא לזה "רומן ערפדים" זה קצת "פר פטצ'ד" (או בתרגום חופשי - לא ממש תואם מציאות), אם שואלים אותי. מה שהכי שעשע אותי זה שבשלב כלשהו אמיר מרשה לאחת הדמויות שלו לצחוק על ספריה של אן רייס, שלא ממש עוסקים בערפדות לשמה וכו'. לא קראתי את אן רייס, אבל אני מכירה את הסגנון, ולגל אמיר, עם כל הכבוד, יש עוד דרך ארוכה לפניו. בגדול הרגשתי דיי מרומה. מדובר, בסה"כ, בגימיק חביב. זה "ישראלי" כי יש דמויות של "דוס" וזה ערפדים כי יש שם שתיים וחצי מילים על צלבים ואור שמש. ועל אותו המשקל זה ספר, כי אלו כמה דפים מודפסים כרוכים. אבל זה לא ספר טוב. אפילו לא בתור מותחן קליל. כוכב וחצי בסולם ריוונדל.
"מותחן ערפדים ישראלי מקורי". לקחתי את הספר כי התחשק לי משהו קליל, וכי הוא קיבל ביקורות לא רעות. כך שלא היו לי ממנו ציפיות בשמיים - רק רציתי שעה שעתיים (ספר קצרצר) של כייף. לא שום דבר מעבר. ואחרי ההקדמה הזאת - התאכזבתי. כבר כתבו על הספר הזה מאמר מפורט מאוד, אז אני לא אכריח אתכם לקרוא שוב על העלילה כולה וכו' אלא רק אציין למה התאכזבתי. העלילה צפוייה, רדודה ופושרת. הדמויות בנויות בצורה מאוד שיטחית, לא אמינות ולא מעוררות שום הזדהות. כל אלה היו יכולים עוד לעבור בשקט, אם היה אלמנט כלשהו של המתח שהוזכר בכותרת. אבל לא היה. למעשה, הספר היה כל כך *לא* מותח שמצאתי את עצמי מפהקת כל כמה דקות, ובודקת עוד כמה עמודים נשארו. החלטתי לקרוא עד הסוף כי באמת זה לא ממש ארוך ורציתי לוודא שאני לא מחמיצה כאן איזו פואנטה טובה או שאולי יש איזה פרט בסוף שיאיר את כל העסק בצורה אחרת. אבל הסיום, כמו שאר הספר, היה מאכזב ורדוד. לגבי עניין הערפדים - היו שם ערפדים. כלומר, המילה "ערפד" נזכרת כמה פעמים. אבל לקרוא לזה "רומן ערפדים" זה קצת "פר פטצ'ד" (או בתרגום חופשי - לא ממש תואם מציאות), אם שואלים אותי. מה שהכי שעשע אותי זה שבשלב כלשהו אמיר מרשה לאחת הדמויות שלו לצחוק על ספריה של אן רייס, שלא ממש עוסקים בערפדות לשמה וכו'. לא קראתי את אן רייס, אבל אני מכירה את הסגנון, ולגל אמיר, עם כל הכבוד, יש עוד דרך ארוכה לפניו. בגדול הרגשתי דיי מרומה. מדובר, בסה"כ, בגימיק חביב. זה "ישראלי" כי יש דמויות של "דוס" וזה ערפדים כי יש שם שתיים וחצי מילים על צלבים ואור שמש. ועל אותו המשקל זה ספר, כי אלו כמה דפים מודפסים כרוכים. אבל זה לא ספר טוב. אפילו לא בתור מותחן קליל. כוכב וחצי בסולם ריוונדל.
