ליואב
"אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם." במילים אילו ספד אהוד ברק, אז סא"ל, את יונתן נתניהו, לאחר שנהרג במבצע לשחרור החטופים באנטבה. מילים אילו מהדהדות תדיר באוזני כשאני חושב על החיים שלי. ממה מורכבים החיים שלי? כמה תוכן אני מכניס לתוכם? מה אני עושה שלי יהיה טוב? קצת אגואיסטי לומר זאת ברם אני סבור שאדם נולד לעולם הזה, בראש ובראשונה, לעשות טוב לעצמו. כל מעשיו ופועליו נועדו לשרת את האינטרסים הפרטיים שלו. החל מינקות דורש הוא את הנוחות שלו, על מצע טוב שישכב, שהאוכל יוגש בזמן ובטמפרטורה הנכונה כמובן. בנעוריו ידרוש את הפרטיות שלו, ידרוש להגשים את הרצונות שלו. ובבגרותו יחפש להקים את התא המשפחתי הקטן שלו, בתוספת כמה עוללים סביבו, שיספקו את החמימות הנדרשת לו. אנחנו חיים בעולם של יחסי גומלין, עולם של תן-וקח, שנועד לשרת הוא את מטרותנו כדי שנוכל אנו לשרת מטרותיו. ומי שחושב ש-"העולם הוא כדור עגול ואנחנו גרגר של חול" וודאי צודק הוא. אולם אנחנו, זעירים ככל שנהיה, חלק ממכלול ענק שנקרא "החיים". לפני מספר שנים נזדמן לידי קטע קריאה קצר שנחקק בזיכרוני ככתובת באבן צור: "אם האני חשוב בעיניך אם דימית כי אתה מרכז העולם. אם תאמין באמונה שלמה כי הנך המוכשר מכולם. אם תחשוב כי עזיבתך תשאיר אחריה חלל ואי-אפשר בלעדיך כלל. ניסוי פשוט עשה ותלמד ענווה בלי עמל. קח דלי, מלאהו במים ידך עד מרפק בו שים מְשׂכְנַה - והחור שנותר את חסרונך ידגים. תוכל לשכשך כרצונך תוכל גם ליצור מערבל אך מיד תמצא המצב בדיוק כשהיה אם תחדל... יהא לך ניסוי זה לקח עשה פועלך כמיטב החשב עצמך אך זכור - אין אדם שאי-אפשר בלעדיו." אם כן. מהו המסר שאני מנסה להעביר כאן? אכן זה נכון. אין אדם שאי-אפשר בלעדיו. לראיה ניתן לראות אנשים שממשיכים בחייהם לאחר נפול חבר קרוב במלחמה או לאחר אובדן בן משפחה בתאונת דרכים. אך מה קורה לאותו כדור גדול שנעדר את גרגר החול? כיצד נראה תוכן חייהם של אלה שנעלם מתוכם אותו קרוב? האדם הנו טיפוס חברתי מובהק. חייו של האדם נראים כסביבתו. את הרגליו הוא רוכש מהבית בו הוא גדל, מחבריו הקרובים, מהמקום בו הוא חי. האמונות הפוליטיות שלו, לדוגמא, מושפעות בעיקר מהוריו. משחקי החברה בהם הוא בקיא, כדורגל למשל, הנם אותם המשחקים בהם שיחק בין חבריו. ניתן לומר בוודאות שישנם שני גורמים מובהקים המעצבים את אישיותו של האדם: המשפחה והחברים. בשלב הראשון, מרגע הינקות ועד לילדות, המשפחה הדומיננטית. בשלב השני, מהילדות ועד לבגרות, החברים הנם הדומיננטיים. ובשלב האחרון חוזרת המשפחה להיות מרכזית אולם ניכרות השפעות מהחברים. האדם, כיצור חברתי, זקוק לסביבה כדי להתפתח ולעצב את אישיותו. קשרי הגומלין בין האדם לסביבה חיוניים ביותר. הוכח בעבר שכאלה שגדלו בסביבה נטולת בני-אדם לא הצליחו להמשיך בחייהם זמן רב ומתו בגיל צעיר מאוד. החברים והמשפחה היו והנם נושא מרכזי בחיי. הם שעוזרים לי לפתח את האישיות שלי, הם שעוזרים לי לספק את צרכיי והם אילו שמוסיפים חיוניות לחיי. לא אגזים אם אומר שהם אלה שלמענם אני קם בבוקר עם חיוך על שפתיי. אכן כן. שהרי אם נגדע אותו קשר גומלין עבור מה אנחנו חיים? זה נכון לומר שאת חיינו סובבים דמויות רבות אך האם אלה החשובים בחיינו? האם על כל אברך חולף נוכל לשים את מבטחינו? את הביטחון העצמי שלי, לדוגמא, אני שואב מהקרובים שלי. הם אלה שמטפחים את אותו ה-"אגו" שלי. אם יאמרו לי שאני יפה הרי שאני מאמין בזה שכן עליהם אני סומך. אם יאמרו לי שאני טועה אזי דעתם חשובה ולה אתייחס בכובד ראש שכן הם מכירים אותי ויודעים את לבי. די להביט בחמלה באותם אנשים אומללים המקיפים את חייהם בחברים מדומים ורואים את עצמם כיצורים תת-אנושיים, חסרי עמוד שידרה, מנותקים מהחברה. אני מאמין שאת המסר שאני מנסה להעביר כאן הבנת בכללותו. אינני משוכנע אם אתה אכן יודע מה קרה לי כשהחלטת לעזוב ואם מבין אתה לעומק את משמעות הקשר שהיה ביני לבינך. בבניית חיי גם לך היה חלק כשם שאני הייתי מעורב בבניית חייך. לי זה עצוב לראותך מתעלל כך בחייך. מנותק מהסביבה, נטול חברים ומשפחה. את כל הלחצים והלבטים אתה שומר בבטנך ונותן להם לאכול אותך מבפנים. וקשה מאוד לראות את זה. אתה בן אדם נפלא שהולך וקמל לבדך מול עיני. תוקע מסמר אחר מסמר בארון הקבורה של עצמך. עכשיו, כשאני עוזב את חדר הבקרה, אני למעשה מתנתק אף מהקשר הדל שהיה בנינו. זה ישמע קצר מוזר אבל אני באמת זקוק לך כעת ורוצה שתדע שלמרות הכל אני עדיין כאן. אני סבור שעשיתי שגיאות, כמו כל יצור אנושי, אך כל אילו ניתנות לתיקון. הקשר שלי עמך בעבר היה חזק ובעל משמעות רבה והיעלמותך הפתאומית השפיעה בצורה ניכרת על חיי. ואם ציינתי שאנחנו חיים בעולם של יחסי גומלין, אז נכון יהיה לומר, שאני בשבילך כמו שאתה בשבילי. כתיבת המכתב הזה לוותה בכאב לב גדול מאוד ובלבטים קשים ולכן אני מצפה שתבין את החשיבות הגדולה של הנושא ותשכיל להראות את המכתב הזה לעיניך בלבד. אני מקווה שלא תבטל אותי הפעם, כמו בפעמים הקודמות שניסיתי להתקשר עמך, ותחשוב על זה באופן רציני. ולשם שינוי לבד עם עצמך. רק אתה בינתיים.
"אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם." במילים אילו ספד אהוד ברק, אז סא"ל, את יונתן נתניהו, לאחר שנהרג במבצע לשחרור החטופים באנטבה. מילים אילו מהדהדות תדיר באוזני כשאני חושב על החיים שלי. ממה מורכבים החיים שלי? כמה תוכן אני מכניס לתוכם? מה אני עושה שלי יהיה טוב? קצת אגואיסטי לומר זאת ברם אני סבור שאדם נולד לעולם הזה, בראש ובראשונה, לעשות טוב לעצמו. כל מעשיו ופועליו נועדו לשרת את האינטרסים הפרטיים שלו. החל מינקות דורש הוא את הנוחות שלו, על מצע טוב שישכב, שהאוכל יוגש בזמן ובטמפרטורה הנכונה כמובן. בנעוריו ידרוש את הפרטיות שלו, ידרוש להגשים את הרצונות שלו. ובבגרותו יחפש להקים את התא המשפחתי הקטן שלו, בתוספת כמה עוללים סביבו, שיספקו את החמימות הנדרשת לו. אנחנו חיים בעולם של יחסי גומלין, עולם של תן-וקח, שנועד לשרת הוא את מטרותנו כדי שנוכל אנו לשרת מטרותיו. ומי שחושב ש-"העולם הוא כדור עגול ואנחנו גרגר של חול" וודאי צודק הוא. אולם אנחנו, זעירים ככל שנהיה, חלק ממכלול ענק שנקרא "החיים". לפני מספר שנים נזדמן לידי קטע קריאה קצר שנחקק בזיכרוני ככתובת באבן צור: "אם האני חשוב בעיניך אם דימית כי אתה מרכז העולם. אם תאמין באמונה שלמה כי הנך המוכשר מכולם. אם תחשוב כי עזיבתך תשאיר אחריה חלל ואי-אפשר בלעדיך כלל. ניסוי פשוט עשה ותלמד ענווה בלי עמל. קח דלי, מלאהו במים ידך עד מרפק בו שים מְשׂכְנַה - והחור שנותר את חסרונך ידגים. תוכל לשכשך כרצונך תוכל גם ליצור מערבל אך מיד תמצא המצב בדיוק כשהיה אם תחדל... יהא לך ניסוי זה לקח עשה פועלך כמיטב החשב עצמך אך זכור - אין אדם שאי-אפשר בלעדיו." אם כן. מהו המסר שאני מנסה להעביר כאן? אכן זה נכון. אין אדם שאי-אפשר בלעדיו. לראיה ניתן לראות אנשים שממשיכים בחייהם לאחר נפול חבר קרוב במלחמה או לאחר אובדן בן משפחה בתאונת דרכים. אך מה קורה לאותו כדור גדול שנעדר את גרגר החול? כיצד נראה תוכן חייהם של אלה שנעלם מתוכם אותו קרוב? האדם הנו טיפוס חברתי מובהק. חייו של האדם נראים כסביבתו. את הרגליו הוא רוכש מהבית בו הוא גדל, מחבריו הקרובים, מהמקום בו הוא חי. האמונות הפוליטיות שלו, לדוגמא, מושפעות בעיקר מהוריו. משחקי החברה בהם הוא בקיא, כדורגל למשל, הנם אותם המשחקים בהם שיחק בין חבריו. ניתן לומר בוודאות שישנם שני גורמים מובהקים המעצבים את אישיותו של האדם: המשפחה והחברים. בשלב הראשון, מרגע הינקות ועד לילדות, המשפחה הדומיננטית. בשלב השני, מהילדות ועד לבגרות, החברים הנם הדומיננטיים. ובשלב האחרון חוזרת המשפחה להיות מרכזית אולם ניכרות השפעות מהחברים. האדם, כיצור חברתי, זקוק לסביבה כדי להתפתח ולעצב את אישיותו. קשרי הגומלין בין האדם לסביבה חיוניים ביותר. הוכח בעבר שכאלה שגדלו בסביבה נטולת בני-אדם לא הצליחו להמשיך בחייהם זמן רב ומתו בגיל צעיר מאוד. החברים והמשפחה היו והנם נושא מרכזי בחיי. הם שעוזרים לי לפתח את האישיות שלי, הם שעוזרים לי לספק את צרכיי והם אילו שמוסיפים חיוניות לחיי. לא אגזים אם אומר שהם אלה שלמענם אני קם בבוקר עם חיוך על שפתיי. אכן כן. שהרי אם נגדע אותו קשר גומלין עבור מה אנחנו חיים? זה נכון לומר שאת חיינו סובבים דמויות רבות אך האם אלה החשובים בחיינו? האם על כל אברך חולף נוכל לשים את מבטחינו? את הביטחון העצמי שלי, לדוגמא, אני שואב מהקרובים שלי. הם אלה שמטפחים את אותו ה-"אגו" שלי. אם יאמרו לי שאני יפה הרי שאני מאמין בזה שכן עליהם אני סומך. אם יאמרו לי שאני טועה אזי דעתם חשובה ולה אתייחס בכובד ראש שכן הם מכירים אותי ויודעים את לבי. די להביט בחמלה באותם אנשים אומללים המקיפים את חייהם בחברים מדומים ורואים את עצמם כיצורים תת-אנושיים, חסרי עמוד שידרה, מנותקים מהחברה. אני מאמין שאת המסר שאני מנסה להעביר כאן הבנת בכללותו. אינני משוכנע אם אתה אכן יודע מה קרה לי כשהחלטת לעזוב ואם מבין אתה לעומק את משמעות הקשר שהיה ביני לבינך. בבניית חיי גם לך היה חלק כשם שאני הייתי מעורב בבניית חייך. לי זה עצוב לראותך מתעלל כך בחייך. מנותק מהסביבה, נטול חברים ומשפחה. את כל הלחצים והלבטים אתה שומר בבטנך ונותן להם לאכול אותך מבפנים. וקשה מאוד לראות את זה. אתה בן אדם נפלא שהולך וקמל לבדך מול עיני. תוקע מסמר אחר מסמר בארון הקבורה של עצמך. עכשיו, כשאני עוזב את חדר הבקרה, אני למעשה מתנתק אף מהקשר הדל שהיה בנינו. זה ישמע קצר מוזר אבל אני באמת זקוק לך כעת ורוצה שתדע שלמרות הכל אני עדיין כאן. אני סבור שעשיתי שגיאות, כמו כל יצור אנושי, אך כל אילו ניתנות לתיקון. הקשר שלי עמך בעבר היה חזק ובעל משמעות רבה והיעלמותך הפתאומית השפיעה בצורה ניכרת על חיי. ואם ציינתי שאנחנו חיים בעולם של יחסי גומלין, אז נכון יהיה לומר, שאני בשבילך כמו שאתה בשבילי. כתיבת המכתב הזה לוותה בכאב לב גדול מאוד ובלבטים קשים ולכן אני מצפה שתבין את החשיבות הגדולה של הנושא ותשכיל להראות את המכתב הזה לעיניך בלבד. אני מקווה שלא תבטל אותי הפעם, כמו בפעמים הקודמות שניסיתי להתקשר עמך, ותחשוב על זה באופן רציני. ולשם שינוי לבד עם עצמך. רק אתה בינתיים.