לידה שקטה

[ריקי זו אני]

בקשתי מבתי היקרה לי, לישפוך את הלב בפומבי, תוך כניסה לכל פרט. ולמרות שספרתי פה את הסיפור חשבתי לעצמי שזה לא מכובד בכלל, לא לקבל רשות על משהו שהוא לא שלך. היא קראה והיא סימנה לי שאהבה את מה שקראה... אבל בקשתי את רשותה
את היום הזה, שהיה לנו כיום זכרון פרטי, אינטימי, רק של שתינו... ציינו על חוף הים התיכון במרכז הארץ.
צעדנו אוחזות ידיים על החול הרך עד שהפך למשהו רותח ובלתי אפשרי, ליקקנו גלידה, לא לפני שסעדנו את קיבתנו בארוחת בוקר... ובכינו.
בכינו יחד, בכינו על התום שלנו שעבר חלף מן העולם באותה השנה כולה... מתוכם 9 ירחי לידה, שהסתיימו בחדר ללידות שקטות בבית החולים הדסה... צמוד למחלקת יולדות.
אני יודעת. המדע לא פיצח את שאלת השאלות למה...
זה ראה בדיוק לפני 14 שנה...ואנחנו בסוג של יומולדת. 'זיוה' כך נתנה לה בתי במקום ובזמן שנרטה נלקח ממקומות אחרים..., אולי עולם מקביל.
במוצאי שבת התקשרה אלי מירושלים. נסעה לחברה לפני הלידה, בקשה ללדת ב'הדסה' עין כרם, אומרת לי בחצי דאגה שהגברת לא בועטת כבר שעתיים שלוש..., החלטנו שלמחרת תיגש לקופ"ח בעיר ובמילא מיועדת ללידה. תמשיך במונית לבית החולים אם לא אגיע עד אז אליה.
פניתי באותו בורא אל קרית ארבע. בואך חברון...לתפילה וקצת תהילים..., לא מוטרדת, מקווה רק לטוב..., התקשרה... ומכל מה שמילמלה... הבנתי שתי מילים 'היא מתה'.

יומיים אולי שלושה מהרגע שבתי הודיע לי כולה זוהרת 'אני בהריון', קבלתי טלפון מבת בוכיה, בכי שלא ניתן להפסיק אותו במילים, והיא לא לידי...
האושר והזוהר הפכו לגיהנום... 'הוא פוצץ אותי במכות, הוא ירצח אותי...' וניתקה.
מזה כמה חודשים, אולי שבעה או שמונה חודשים, שבתי התקשרה ובקשה רשות להכניס את החבר הצמוד שלה לדירה, שבבעלותי, בו בחרה להתגורר.
האמת שלא טהבתי את הרעיון, אבל נמנעתי מלהביע...
כשסיפרה לו את החדשה המשמחת אהוב הנפש הפך לסוג של מפלצת... ובמקום שמחה ונשיקה... צרחות, עלבונות, קללות, איומים ואגרוף הישר לפנים. מנה ראשונה.
שלחתי את אישי להביא את הבת אל ביתנו. נסע, העמיס, עזר והחליף המנעול לדירה.
כשהגיע הביתה... כבר בתחילה הבנתי בתי היא אשה מוכה...להלכה ולמעשה. כמו נשים מוכות רבות, סטירה לפרצוף פה..., בעיטה שם...צעקות ואיומים לא יומיים. אולי דו שבועיים, זה עניין שניתן לבלוע... גם כשלכל מטבע שני צדדים...
הבחןר התקשר ובקש להוציא את הציוד לו מהדירה... אז נסענו אישי ואני וכל רכושו נזרק מהחלון קומה ג' ללא מעלית החוצה.

תחילה, ישבנו וסיפרנו זו לזו על יופיה של 'זיוה'... איך התבשלה לה בבטן 9 חודשים שלמים, התיפיפה לה לקראת הרגע שהחליטה שלא...
נולדה מושלמת. תוי פנים. גוף, שיער. גוף מושלם ללא נשימה. ללא נשמה.
כשהוצאה 'זיוה' אמה בקשה לצלם אותה. החזקתי את הנכדה שלא נולדה בידי... ודמעה לא זלגה שם... לשתינו.
הרופאה המליצה לבתי שתעניק לבכורתה של ממש נולדה שם. הסבירה שזה יעזור להחלמה... יעזור להסביר שנים אחר כך.
'זיוה'
את הגוף המת תרמה בתי למדע. תטעות או שלא? לא יודעת. נתבקשה והסכימה...
צה"ל העניק לבת חצי שנת חופשת לידה. התאוששות מלידה, התאוששות מהאבל... וחזרה חיים. חזרה בערבון מוגבל...

שעות של ביחד. חיבור בין אמא לבת, שתי נשים שמספרות סיפור, שכמו תפילה חוזרת על עצמה בכל שנה.
הילדה שלי היום בת יותר מ-40. אשה בוגרת, אשה נאהבת, אשה שעברה משהו בחיים, אשה אדירה.
לילדה שלי שלוש בנות ובן אחד, מתכוננים נפשית לבת המצווה...

 

[שמלת תחרה1]

בקשתי מבתי היקרה לי, לישפוך את הלב בפומבי, תוך כניסה לכל פרט. ולמרות שספרתי פה את הסיפור חשבתי לעצמי שזה לא מכובד בכלל, לא לקבל רשות על משהו שהוא לא שלך. היא קראה והיא סימנה לי שאהבה את מה שקראה... אבל בקשתי את רשותה
את היום הזה, שהיה לנו כיום זכרון פרטי, אינטימי, רק של שתינו... ציינו על חוף הים התיכון במרכז הארץ.
צעדנו אוחזות ידיים על החול הרך עד שהפך למשהו רותח ובלתי אפשרי, ליקקנו גלידה, לא לפני שסעדנו את קיבתנו בארוחת בוקר... ובכינו.
בכינו יחד, בכינו על התום שלנו שעבר חלף מן העולם באותה השנה כולה... מתוכם 9 ירחי לידה, שהסתיימו בחדר ללידות שקטות בבית החולים הדסה... צמוד למחלקת יולדות.
אני יודעת. המדע לא פיצח את שאלת השאלות למה...
זה ראה בדיוק לפני 14 שנה...ואנחנו בסוג של יומולדת. 'זיוה' כך נתנה לה בתי במקום ובזמן שנרטה נלקח ממקומות אחרים..., אולי עולם מקביל.
במוצאי שבת התקשרה אלי מירושלים. נסעה לחברה לפני הלידה, בקשה ללדת ב'הדסה' עין כרם, אומרת לי בחצי דאגה שהגברת לא בועטת כבר שעתיים שלוש..., החלטנו שלמחרת תיגש לקופ"ח בעיר ובמילא מיועדת ללידה. תמשיך במונית לבית החולים אם לא אגיע עד אז אליה.
פניתי באותו בורא אל קרית ארבע. בואך חברון...לתפילה וקצת תהילים..., לא מוטרדת, מקווה רק לטוב..., התקשרה... ומכל מה שמילמלה... הבנתי שתי מילים 'היא מתה'.

יומיים אולי שלושה מהרגע שבתי הודיע לי כולה זוהרת 'אני בהריון', קבלתי טלפון מבת בוכיה, בכי שלא ניתן להפסיק אותו במילים, והיא לא לידי...
האושר והזוהר הפכו לגיהנום... 'הוא פוצץ אותי במכות, הוא ירצח אותי...' וניתקה.
מזה כמה חודשים, אולי שבעה או שמונה חודשים, שבתי התקשרה ובקשה רשות להכניס את החבר הצמוד שלה לדירה, שבבעלותי, בו בחרה להתגורר.
האמת שלא טהבתי את הרעיון, אבל נמנעתי מלהביע...
כשסיפרה לו את החדשה המשמחת אהוב הנפש הפך לסוג של מפלצת... ובמקום שמחה ונשיקה... צרחות, עלבונות, קללות, איומים ואגרוף הישר לפנים. מנה ראשונה.
שלחתי את אישי להביא את הבת אל ביתנו. נסע, העמיס, עזר והחליף המנעול לדירה.
כשהגיע הביתה... כבר בתחילה הבנתי בתי היא אשה מוכה...להלכה ולמעשה. כמו נשים מוכות רבות, סטירה לפרצוף פה..., בעיטה שם...צעקות ואיומים לא יומיים. אולי דו שבועיים, זה עניין שניתן לבלוע... גם כשלכל מטבע שני צדדים...
הבחןר התקשר ובקש להוציא את הציוד לו מהדירה... אז נסענו אישי ואני וכל רכושו נזרק מהחלון קומה ג' ללא מעלית החוצה.

תחילה, ישבנו וסיפרנו זו לזו על יופיה של 'זיוה'... איך התבשלה לה בבטן 9 חודשים שלמים, התיפיפה לה לקראת הרגע שהחליטה שלא...
נולדה מושלמת. תוי פנים. גוף, שיער. גוף מושלם ללא נשימה. ללא נשמה.
כשהוצאה 'זיוה' אמה בקשה לצלם אותה. החזקתי את הנכדה שלא נולדה בידי... ודמעה לא זלגה שם... לשתינו.
הרופאה המליצה לבתי שתעניק לבכורתה של ממש נולדה שם. הסבירה שזה יעזור להחלמה... יעזור להסביר שנים אחר כך.
'זיוה'
את הגוף המת תרמה בתי למדע. תטעות או שלא? לא יודעת. נתבקשה והסכימה...
צה"ל העניק לבת חצי שנת חופשת לידה. התאוששות מלידה, התאוששות מהאבל... וחזרה חיים. חזרה בערבון מוגבל...

שעות של ביחד. חיבור בין אמא לבת, שתי נשים שמספרות סיפור, שכמו תפילה חוזרת על עצמה בכל שנה.
הילדה שלי היום בת יותר מ-40. אשה בוגרת, אשה נאהבת, אשה שעברה משהו בחיים, אשה אדירה.
לילדה שלי שלוש בנות ובן אחד, מתכוננים נפשית לבת המצווה...

שעת חעבור בן אם לבת, הינו הזמן איכות הכי מתוק וחשוב.

 

[חורזת באהבה]

בקשתי מבתי היקרה לי, לישפוך את הלב בפומבי, תוך כניסה לכל פרט. ולמרות שספרתי פה את הסיפור חשבתי לעצמי שזה לא מכובד בכלל, לא לקבל רשות על משהו שהוא לא שלך. היא קראה והיא סימנה לי שאהבה את מה שקראה... אבל בקשתי את רשותה
את היום הזה, שהיה לנו כיום זכרון פרטי, אינטימי, רק של שתינו... ציינו על חוף הים התיכון במרכז הארץ.
צעדנו אוחזות ידיים על החול הרך עד שהפך למשהו רותח ובלתי אפשרי, ליקקנו גלידה, לא לפני שסעדנו את קיבתנו בארוחת בוקר... ובכינו.
בכינו יחד, בכינו על התום שלנו שעבר חלף מן העולם באותה השנה כולה... מתוכם 9 ירחי לידה, שהסתיימו בחדר ללידות שקטות בבית החולים הדסה... צמוד למחלקת יולדות.
אני יודעת. המדע לא פיצח את שאלת השאלות למה...
זה ראה בדיוק לפני 14 שנה...ואנחנו בסוג של יומולדת. 'זיוה' כך נתנה לה בתי במקום ובזמן שנרטה נלקח ממקומות אחרים..., אולי עולם מקביל.
במוצאי שבת התקשרה אלי מירושלים. נסעה לחברה לפני הלידה, בקשה ללדת ב'הדסה' עין כרם, אומרת לי בחצי דאגה שהגברת לא בועטת כבר שעתיים שלוש..., החלטנו שלמחרת תיגש לקופ"ח בעיר ובמילא מיועדת ללידה. תמשיך במונית לבית החולים אם לא אגיע עד אז אליה.
פניתי באותו בורא אל קרית ארבע. בואך חברון...לתפילה וקצת תהילים..., לא מוטרדת, מקווה רק לטוב..., התקשרה... ומכל מה שמילמלה... הבנתי שתי מילים 'היא מתה'.

יומיים אולי שלושה מהרגע שבתי הודיע לי כולה זוהרת 'אני בהריון', קבלתי טלפון מבת בוכיה, בכי שלא ניתן להפסיק אותו במילים, והיא לא לידי...
האושר והזוהר הפכו לגיהנום... 'הוא פוצץ אותי במכות, הוא ירצח אותי...' וניתקה.
מזה כמה חודשים, אולי שבעה או שמונה חודשים, שבתי התקשרה ובקשה רשות להכניס את החבר הצמוד שלה לדירה, שבבעלותי, בו בחרה להתגורר.
האמת שלא טהבתי את הרעיון, אבל נמנעתי מלהביע...
כשסיפרה לו את החדשה המשמחת אהוב הנפש הפך לסוג של מפלצת... ובמקום שמחה ונשיקה... צרחות, עלבונות, קללות, איומים ואגרוף הישר לפנים. מנה ראשונה.
שלחתי את אישי להביא את הבת אל ביתנו. נסע, העמיס, עזר והחליף המנעול לדירה.
כשהגיע הביתה... כבר בתחילה הבנתי בתי היא אשה מוכה...להלכה ולמעשה. כמו נשים מוכות רבות, סטירה לפרצוף פה..., בעיטה שם...צעקות ואיומים לא יומיים. אולי דו שבועיים, זה עניין שניתן לבלוע... גם כשלכל מטבע שני צדדים...
הבחןר התקשר ובקש להוציא את הציוד לו מהדירה... אז נסענו אישי ואני וכל רכושו נזרק מהחלון קומה ג' ללא מעלית החוצה.

תחילה, ישבנו וסיפרנו זו לזו על יופיה של 'זיוה'... איך התבשלה לה בבטן 9 חודשים שלמים, התיפיפה לה לקראת הרגע שהחליטה שלא...
נולדה מושלמת. תוי פנים. גוף, שיער. גוף מושלם ללא נשימה. ללא נשמה.
כשהוצאה 'זיוה' אמה בקשה לצלם אותה. החזקתי את הנכדה שלא נולדה בידי... ודמעה לא זלגה שם... לשתינו.
הרופאה המליצה לבתי שתעניק לבכורתה של ממש נולדה שם. הסבירה שזה יעזור להחלמה... יעזור להסביר שנים אחר כך.
'זיוה'
את הגוף המת תרמה בתי למדע. תטעות או שלא? לא יודעת. נתבקשה והסכימה...
צה"ל העניק לבת חצי שנת חופשת לידה. התאוששות מלידה, התאוששות מהאבל... וחזרה חיים. חזרה בערבון מוגבל...

שעות של ביחד. חיבור בין אמא לבת, שתי נשים שמספרות סיפור, שכמו תפילה חוזרת על עצמה בכל שנה.
הילדה שלי היום בת יותר מ-40. אשה בוגרת, אשה נאהבת, אשה שעברה משהו בחיים, אשה אדירה.
לילדה שלי שלוש בנות ובן אחד, מתכוננים נפשית לבת המצווה...

מכירה מקרוב את הצלקת

 

[משתפרת1]

בקשתי מבתי היקרה לי, לישפוך את הלב בפומבי, תוך כניסה לכל פרט. ולמרות שספרתי פה את הסיפור חשבתי לעצמי שזה לא מכובד בכלל, לא לקבל רשות על משהו שהוא לא שלך. היא קראה והיא סימנה לי שאהבה את מה שקראה... אבל בקשתי את רשותה
את היום הזה, שהיה לנו כיום זכרון פרטי, אינטימי, רק של שתינו... ציינו על חוף הים התיכון במרכז הארץ.
צעדנו אוחזות ידיים על החול הרך עד שהפך למשהו רותח ובלתי אפשרי, ליקקנו גלידה, לא לפני שסעדנו את קיבתנו בארוחת בוקר... ובכינו.
בכינו יחד, בכינו על התום שלנו שעבר חלף מן העולם באותה השנה כולה... מתוכם 9 ירחי לידה, שהסתיימו בחדר ללידות שקטות בבית החולים הדסה... צמוד למחלקת יולדות.
אני יודעת. המדע לא פיצח את שאלת השאלות למה...
זה ראה בדיוק לפני 14 שנה...ואנחנו בסוג של יומולדת. 'זיוה' כך נתנה לה בתי במקום ובזמן שנרטה נלקח ממקומות אחרים..., אולי עולם מקביל.
במוצאי שבת התקשרה אלי מירושלים. נסעה לחברה לפני הלידה, בקשה ללדת ב'הדסה' עין כרם, אומרת לי בחצי דאגה שהגברת לא בועטת כבר שעתיים שלוש..., החלטנו שלמחרת תיגש לקופ"ח בעיר ובמילא מיועדת ללידה. תמשיך במונית לבית החולים אם לא אגיע עד אז אליה.
פניתי באותו בורא אל קרית ארבע. בואך חברון...לתפילה וקצת תהילים..., לא מוטרדת, מקווה רק לטוב..., התקשרה... ומכל מה שמילמלה... הבנתי שתי מילים 'היא מתה'.

יומיים אולי שלושה מהרגע שבתי הודיע לי כולה זוהרת 'אני בהריון', קבלתי טלפון מבת בוכיה, בכי שלא ניתן להפסיק אותו במילים, והיא לא לידי...
האושר והזוהר הפכו לגיהנום... 'הוא פוצץ אותי במכות, הוא ירצח אותי...' וניתקה.
מזה כמה חודשים, אולי שבעה או שמונה חודשים, שבתי התקשרה ובקשה רשות להכניס את החבר הצמוד שלה לדירה, שבבעלותי, בו בחרה להתגורר.
האמת שלא טהבתי את הרעיון, אבל נמנעתי מלהביע...
כשסיפרה לו את החדשה המשמחת אהוב הנפש הפך לסוג של מפלצת... ובמקום שמחה ונשיקה... צרחות, עלבונות, קללות, איומים ואגרוף הישר לפנים. מנה ראשונה.
שלחתי את אישי להביא את הבת אל ביתנו. נסע, העמיס, עזר והחליף המנעול לדירה.
כשהגיע הביתה... כבר בתחילה הבנתי בתי היא אשה מוכה...להלכה ולמעשה. כמו נשים מוכות רבות, סטירה לפרצוף פה..., בעיטה שם...צעקות ואיומים לא יומיים. אולי דו שבועיים, זה עניין שניתן לבלוע... גם כשלכל מטבע שני צדדים...
הבחןר התקשר ובקש להוציא את הציוד לו מהדירה... אז נסענו אישי ואני וכל רכושו נזרק מהחלון קומה ג' ללא מעלית החוצה.

תחילה, ישבנו וסיפרנו זו לזו על יופיה של 'זיוה'... איך התבשלה לה בבטן 9 חודשים שלמים, התיפיפה לה לקראת הרגע שהחליטה שלא...
נולדה מושלמת. תוי פנים. גוף, שיער. גוף מושלם ללא נשימה. ללא נשמה.
כשהוצאה 'זיוה' אמה בקשה לצלם אותה. החזקתי את הנכדה שלא נולדה בידי... ודמעה לא זלגה שם... לשתינו.
הרופאה המליצה לבתי שתעניק לבכורתה של ממש נולדה שם. הסבירה שזה יעזור להחלמה... יעזור להסביר שנים אחר כך.
'זיוה'
את הגוף המת תרמה בתי למדע. תטעות או שלא? לא יודעת. נתבקשה והסכימה...
צה"ל העניק לבת חצי שנת חופשת לידה. התאוששות מלידה, התאוששות מהאבל... וחזרה חיים. חזרה בערבון מוגבל...

שעות של ביחד. חיבור בין אמא לבת, שתי נשים שמספרות סיפור, שכמו תפילה חוזרת על עצמה בכל שנה.
הילדה שלי היום בת יותר מ-40. אשה בוגרת, אשה נאהבת, אשה שעברה משהו בחיים, אשה אדירה.
לילדה שלי שלוש בנות ובן אחד, מתכוננים נפשית לבת המצווה...

לידה שקטה- פצצת מצרר לנשמה. מרסקת. טוב שאת שותפה לאבל שחוותה וחווה בתך. האובדן הזה הוא צלקת בנשמתה, וגם בנשמתך. אפשר לחיות עם צלקות, אי אפשר להתעלם מהן, אסור. לצד ה"יש" (4 ילדים מושלמים ובעל) האובדן הזה לא מתבטל, הוא רובד נוסף בחייה.
הנקודה שאיננה שלילית בסיפור: ביתך נוכחה לדעת מי בן זוגה לפני שנישאה לו. זה לא שאי אפשר להתגרש, אבל יותר פשוט לא להנשא. היו סימנים מקדימים לאישיות אלימה, כאלה שהתעצמו כשקלט שבת זוגו הרתה. כשהיתה צעירה יותר ותמימה כנראה העבירה את סימני האזהרה, חשבה שייעלמו עם הזמן והאהבה. לרוע מזלה למדה בדרך הקשה שאלימות- אסור שתקרה בשום מצב ובשום תנאי, היא בלתי נסלחת. את הלקח הזה היא בוודאי העבירה לקשר שבנתה בהמשך.

 

[חורזת באהבה]

לידה שקטה- פצצת מצרר לנשמה. מרסקת. טוב שאת שותפה לאבל שחוותה וחווה בתך. האובדן הזה הוא צלקת בנשמתה, וגם בנשמתך. אפשר לחיות עם צלקות, אי אפשר להתעלם מהן, אסור. לצד ה"יש" (4 ילדים מושלמים ובעל) האובדן הזה לא מתבטל, הוא רובד נוסף בחייה.
הנקודה שאיננה שלילית בסיפור: ביתך נוכחה לדעת מי בן זוגה לפני שנישאה לו. זה לא שאי אפשר להתגרש, אבל יותר פשוט לא להנשא. היו סימנים מקדימים לאישיות אלימה, כאלה שהתעצמו כשקלט שבת זוגו הרתה. כשהיתה צעירה יותר ותמימה כנראה העבירה את סימני האזהרה, חשבה שייעלמו עם הזמן והאהבה. לרוע מזלה למדה בדרך הקשה שאלימות- אסור שתקרה בשום מצב ובשום תנאי, היא בלתי נסלחת. את הלקח הזה היא בוודאי העבירה לקשר שבנתה בהמשך.

אכן לא ניתן להתעלם מצלקות, לכל צלקת יש סיפור שלם.