ליבי נשבר

ליבי נשבר

לראשונה בפורום... אני אמא לשני ילדים מקסימים (כמובן...) בת 3 ובן חצי שנה, בינהם נולדה מלאכית קטנה בחודש שמיני להריוני. ניכר עליי אחרי הולדת בני שאני מאושרת. מאוד מאושרת. אני לא צריכה לספר לכן איך זה לחיות עם האובדן. יש ימים שאני בכלל לא חושבת עליה. אבל היא שבה וחוזרת אלי במיוחד לאחרונה. תמיד חסרה לי אחת... השבוע הזכירה לי אותה בתי הבכורה. היא רוצה עוד אחות - בת. אמרתי לה בסדר. אבל הלב נשבר. נשבר. יש לה עוד אחות היא רק אף פעם לא פגשה אותה. הדמעות שזולגות בעוצמה כאילו לא עברו להם כמעט שנתיים. אני חיה במעיין מעגל כזה כבר 4 שנים של הריון - הנקה - הריון - הריון - הנקה. ביום כיפור האחרון צמתי כמעט (רק שתתי) דבר שלא עשיתי כבר 4 שנים. הייתי חייבת את זה לעצמי. מעיין חזרה לשפיות. אני כל כך רוצה להיכנס שוב להריון, מתוך ידיעה שגם הריון הבא (בעזרת השם) יהיה מאוד קשה נפשית. אבל אני מוכנה לזה. אני מניקה ועוד לא קיבלתי מחזור מאז הלידה. מחכה ליום שאני אוכל כבר...הלוואי ויכלתי לזרז את זה... אבל אני לא רוצה להפסיק להניק ובעבודה אני עוד שואבת... זה יגיע אני מרגיעה את עצמי...הגוף יגיד לי מתי הוא מוכן. לחיות עם החוסר הזה, איך עושים את זה? אני בטוחה שבגלל זה אני באטרף להיכנס שוב להריון. כאילו הפעם אלד אותה - והפעם חיה. רק רציתי לשתף ולבכות קצת (מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן) נכנסתי לפורום הראשון של אובדן הריון וכאב לי לקרוא על עוד ועוד מקרים, כל כך כואב שעוד ועוד משפחות חוות את זה הלוואי וזה לא היה כך. לאה
 
../images/Emo24.gifלחיות עם החוסר זה דבר שנמצא

איתנו גם שעוברים השנים, אך הכאב נעשה יותר קל והילדים שישנם עוזרים מאוד. אני איבדתי שלישיה [ שני בנים ובת ] אחרי טיפולים קשים וברוך השם יש לי כיום שני בנים אבל בת כבר לא תהיה לי
לעולם.
 
ברוכה הבאה לאה../images/Emo24.gif

מבינה כל כך מה שכתבת, יכולה לספר לך שגם למעלה מארבע שנים ושלוש שנים אחרי האובדנים ושנתיים מאז הלידה הטובה
ה"אין" כל כך מוחשי. אני עדיין מקנאה בנשים בהריון, בתמימות ההריון שאני משליכה עליהן (הרי אין לדעת, אולי גם ההריון שלה "הריון אחרי" ואולי הוא מסובך בפני עצמו), אבל כל אישה הרה שעוברת ברחוב "עושה לי את זה" ומזכירה לי כמה אני רוצה להיות בהריון. לקח לי לא מעט זמן להבין שלא משנה כמהילדים אלד מעכשיו, תמיד תהיינה חסרות לי שתי בנות. ככה זה. אני אמא לשלושה, סופגניה בת 9, גומבוץ בן 6 וחצי ומופלטה בן שנתיים. הסופגנייה כל כך רוצה אחות (מי כמוני מבינה אותה, גם אני רוצה שתהיה לה) שקורע לי את הנשמה כל פעם שהיא מציינת כמה חסרה לה אחות. השבוע היא חישבה ואמרה שאם אני אכנס להריון בקרוב ואלד לה אחות, היא תהיה כבר בת 10. היא ציינה באכזבה (או יותר נכון לומר בתוגה) שעשר שנים הפרש זה הרבה, ולמרות שהיא תאהב אותה מאוד ותטפל בה, הם כבר לא תשחקנה יחד בדיוק כמו שהיא הייתה רוצה. זה כואב. הידיעה הזו (שלי, היא לא בדיוק יודעת) שהייתה אמורה להיות לה אחות כשהיא הייתה בגן חובה ואחר כך בכיתה אלף, והנה, הסופגנייה כבר בכיתה ד'. אז נכון, שזכינו במופלטה מופלא ומקסים שאין להחליפו שום ילד או ילדה אחרים (והסופגנייה אובת אותו אהבת נפש) ונכון שבהריון שלו, כשסיפרנו לה שזה בן היא אמרה "רציתי בת, אבל לא משנה, העיקר שהוא בריא" שזו תובנה של ילדה בכיתה א' שבוגרת יותר מחלק מן הנשים שאני מכירה, אבל היום, כשאני מזכירה לה שהריון הבא
יכול להיות בן בדיוק באותה מידה שזו בת, ונקבל באהבה ושמחה כל בן בריא או בת בריאה שישלח לנו אלוהים, היא אומרת שזה נכון, אבל מבקשת (יותר נכון דורשת
, זו בחורה עם אופי) שאני לא אפסיק לנסות עד שתהיה לה אחות כי "אני לא מבינה את הבדידות שלה וכמה היא צריכה אחות, כי לי יש שתי אחיות ולה אין אף אחת" זה שובר את ליבי כל פעם מחדש. ושוב, ההריון הבא (שיבוא בזמנו ועיתו והעיקר בבריאות, אמן) יהיה הריון אחר, וגם אם זו תהיה בת, היא לא תמלא עבורי את החלל שהותירו בי העובריות שאיבדתי. תודה על מה שכתבת, נעים להרגיש שאני לא לבד (ואולי צריך להקים קבוצת תמיכה לאחיות. נשמע שיש לך בת מקסימה).
 

טאניוש

New member
את לא לבד...

הנה מתקרב התאריך שלי. חסר לי שלושה ילדים, כמעט שנתיים עברו, יש ילד מקסים בבית
, ואני בוכה להם. ברוכה הבאה...
 
למעלה