הקונפליקט הפנימי בין הראש ללב...
בין הרגש לחשיבה ( אבל זה יכול להיות דואליות מסוג אחר, למשל בין הגוף לנפש, בין הפנימי לחיצוני, בין הפרטי לכללי וכדומה, שאלו כולם דומים בבסיסם, והבסיס הוא הדואליות של החיים ). מנסה להבין, ככה אני קלטתי את מה שכתבת, אבל אולי מה שאנחנו צריכים זה לא את אותו חלק יבש שיפריד אלא את החלק הרטוב שיחבר, שאחד "מתערבב" בשני, אולי אפשר לקרוא לזה – חשיבת הלב ? ( או "החצנת הפנים / "הפנמת החוץ " ).
אני גם מסתכל על מה שקורה בהצפה, נגיד שרוצים לגדל שתילים/ פרחים/ פירות וירקות וכדומה – יותר מדיי "מים" הצמח, במיוחד שהוא קטן וחלש, עלול לקרוס, פחות מדיי מים – לא מצליח בכלל "לצאת מהאדמה". מה האדם המציא ? את הטפטפות ( המצאה ישראלית, דרך אגב ), שעובדות לסירוגין ויוצרות את התנאים המתאימים לגדילה וצמיחה.
לאיזה עניין תקשורתי או חברתי ניתן להמשיל את הטפטפות ?...
מה שבטוח, לפחות בתחום שאני מכיר, החינוך – החינוך הראוי תמיד חוזר לנקודת החיים – הקשר של הלימוד לחיים הנחווים, לחוייה האישית, הרגשית, וההבנה מהפרט אל הכלל, מן החוויה הרגשית- אינדיבדואלית להבנה האוניברסלית, או מן הסובייקטיבי לאובייקטיבי, וגם ההפך כמובן. לשם זה תמיד הולך, וככה אני גם קלטתי את מה שכתבת... ובדרך שלי אכן מה שהכי עזר ל"תרגום" היה הטבע החיצוני - החי, הצומח והדומם – שחיברתי אותו לטבע הפנימי - למה שאני מרגיש, למחשבות ולאמונות שלי – וזה באמת עוזר להתגבר על "הצפות", לפעמים, בטח לא תמיד... ע"י הבנה הדרגתית שבטבע, החיצוני והפנימי, ההרמוניה נוצרת משילוב של כאוס וסדר...או נגיד זאת אחרת , מ"תוכניות" ושינויים, יש גורל, אבל גם יש אפשרות לשנות אותו, יש מקום שיש עליו שליטה ויש מקום שלא, וצריך ללמוד לקבל אותו, ואפילו לאהוב אותו...
עכשיו , צריך באמת לחכות ולראות האם זה באמת הכיוון שלך ? ( כי מאוד יכול להיות שאני בכלל לא קראתי אותך נכון או שהחוויה שלי שונה משלך ) למה הכוונה בתרגום בין איכותי לכמותי ? איך מתגברים על זה בשעת הצפה ? ובעיקר איך כל אלו הופכים לשינוי חברתי ? מה אני אגיד ? סיקרנת אותי... ואולי גם זה חלק מה"תשובה" – להחזיר את הסקרנות, את הרצון לחקור ולחפש, ולהתמקד בזה ולא במידע יבש ועובדות גמורות וסגורות, הגדרות, אבחונים וקטגוריות...ל"החיות" את החיים...
