לחצות את ים סוף

משהו צריך להתחיל לזעוק

ולדרוש שינוי, ואם ננסה להבין למה הורים דורשים דברים רבים אחרים ולשנות את המערכת החינוכית הם לא זועקים?
שאלה מעניינת לא?
 

ניאו30

New member
אין לי אלא להסכים עם מה שכתבת...

ובמקביל גם לזכור שיש פה מימד של חוסר וודאות, כלומר מרגישים משהו, חושבים משהו, משערים משהו....וגם כל אחד מנקודת מבטו הצרה ( אני למשל לא הורה ולכן לא יכול לדעת מה זה להיות הורה לילד "מיוחד", אלא רק לשער ולהעריך, ובעיקר להקשיב להם, להורים ולילדים, וללמוד מכך ). זו דרך חדשה, ולכן אין לדעת בוודאות מה נכון ומה לא נכון, ולכן כל אחד צריך להקשיב לליבו, ולתת לו להנחות אותו, כמו שהזכרת לי בשרשור אחר כאן
 

dina199

New member
אני חושבת שזה 'טבע' של משרד החינוך.

ישן, כבד , מסורבל ומפוצץ בתקציבים (שלא מגיעים עד תלמידים ולמורים
).
גוף כזה מעוניין רק להתקיים כמו שהוא ו ללא שינויים.
 
היות שיש מגמה של שר החינוך

לפתח את המערכת החינוכית הציבורית אני חושבת שצריך ללחוץ ולפנות בלחץ לדרוש את הזכויות של ילדינו כחוק ולבנות מערכת ציבורית עם תקציב{כל ילד מקבל תקציב ענק בח"מ} בשינוי שצריך להעשות.
 
וכמובן שפיתוח שינוי במערכת ציבורית

צריכה לבוא בשיתוף פעולה מלא עם האסי"ם הבוגרים+ הורים שמאמינים בשינוי משמעותי..
 
מצר ומצר

יציאה את המצרים...

אולי זה ממקומות אחרים ואולי לא, אבל מרגישה את שני סוגי עיבודי המידע גם כ(בנטייה ל)תוכני וחושני, ומשם כקשר בין שפה וגוף, האופן שבו השפה נחווית כמשליכה על הבשר ובאה ממנו,
ולכן גם על קשר שהשפה משליכה על יחסים בין מה שנחשב לפרטי ולציבורי
כי אם השפה שלי נחווית מאוד בגוף, אז איך שאני משתמשת בה (והיא משתמשת בי, כך נדמה(?)), קושר אותי בזה שבא איתי בשפה, ואנו מחוללים יחד איזשהו זמנמרחב

מכל מיני שינויים שהגוף שלי עובר יחד עם השינויים התקשורתיים-שפתיים, יש איזו פתיחה של בית החזה, בין היתר (מאוד קשה לכתפיים לאפשר את התנועה הזאת)
אני מרגישה כמה שהראש שלי מושך למטה, בגלל שבית החזה עכשיו מבקש אותו להתרומם
תוך התעסקות בעניינים כאלו, הרגשתי לא מזמן את הקושי בהרמת הראש כהצפה
כאילו ההשתתפות החזותית-שמיעתית חושפת אותי למרחבים של מידע שלא מתאפשר לי לצמד אותו לנוכחות התוכנית שלי במקום
וקשה לי להיות במצב תודעה שיש בו סמיכות "מימית", כשתשומת הלב המצופה היא מאוד תוכנית, ובעבורי היא "אווירית"
ובעוד מרגיש לי שכדי להתמודד עם ההצפה אני צריכה להיות במצב "פתוח", כדי לאפשר תקשורת פנימית, עיבוד ה"פתוח" הזה אינו בשל לכך.

אבל אז חוויתי משהו אחר, שעוד צריך למצוא את דרכו להתיישם (ו/או להתגלגל עוד כרעיון),
כשחוויתי את המגע שלי במרחב ה"אווירי" כצלע של מרחב עומק אחר ("מימי") שניהל מגע של זמנמרחב עם ה"ישות" שלי, כך שיכולתי להתנהל כ"פתוח" על הצלע הזאת, שהיתה צריכה להיות מאוד ספציפית כדי להיות בתאימות לכלל המרחב שנפתח ממנה
יכולתי להרגיש את עצמי, כך, באלכסון למרחב הרגיל שאני מרגישה
בהיסט
ההיסט איפשר לי להיחלץ מלהיות צלובה למבט של הנוכחים, או מחויבת מתוך עצמי להיות הדמות שהם רואים בי, אלא להיות מתוך איזו סכימה עם משקל יותר פרוש של מבטים (להערכתי, הרבה בגלל שכעת אני חווה סוג של שורש הזדהותי עם בן זוג)
חשבתי על שבריר התחושה הזה כעל היסט הזדהותי
 

arana1

New member
תכני וחושי

להשערתי מה שמאפיין אוטיזם זה גם חיבור מאוד מסויים בין התכני לחושי
הזהות ה"קלאסית",נורמטיבית,ליניארית יותר,תלויה בקווי,ובאינרטי גם בגלל שמקומה בקבוצה תלוי לחלוטין במוסכם כפרשנות יחידה וקובעת
בלי זה אין תקשורת
לאוטיסטים יש בעייה עם זה,שמתבטאת כמה שנראה בלקות תקשורתית-חברתית,גם בגלל שמה שאת חווה או מגדירה כהיסט הזדהותי ואני יכול להגדיר כתלות בפרישה של פרשניות,כתנועה שמאפשרת לי פתיחות חושית ורגשית בדיוק בגלל שהיא חווה צלילים ופירושים שונים של מונחים ומילים בצורה שמאפשרת אחדות של זוויות מבט שונות,
ולכן הראייה היא רב רבדית,
בעלת משקל הדדי למגע(מכאן ה"בעייה" הידועה של קשר עין).

זו גם הבעייה שלי עם מה שנחשב בטעות טיפולים תקשורתיים שמבקשים להחזיר את האוטיסט למוסכם ולנהוג
ראייתי מסתחררת כשאני נכפה למוסכם ולנהוג(למעשה לא פעם בעבר חווית ממש התקף אפילפטי משום כך)
וזה משום,שהמילים,אותה מילה,מתנגנת דרך הצליל של זווית המבט,ההשקפה,והעין רואה תנועה,אולי זה מה שאת מרגישה כהיסט,חופשית לחוות זוויות מבט רבות,גם סותרות וגם הפוכות,לכאורה,אני ואתה,מול וליד,רחוק וקרוב... כל מצב כזה מדבר את אותה מילה אבל בצליל ומשמעות שונה
הראויה,החוש,הגוף,הוא מניפה של זוויות מבט,ולכן גם אני כמוך מרגיש נכון,את עצמי,כפרישה של משקלים,קצבים,שונים
זו מציאות שהיא רב ערוצית
רשתית
יחסית להסדרים המוסכמים כיום
אבל גם הם משתנים
ודווקא לכיוון שנראה שיכול להתאים
לי ולאוטיסטים אחרים

הבעייה
שלפחות בינתיים
מצב תודעתי זה
קשר זה בין הגוף לנפש
שהוא היחיד שמאפשר לי לחיות ולנשום ולחוות ולהרגיש בריא ונעים ואוהב
מעורר תגובות מאוד בעייתיות בסביבה
למרות שמטבעו אין לו שום ביטוי חיצוני יחודי
למעשה בדיוק בגלל זה אני מאוד מתפלא שאנשים מרגישים בזה
ומצד אחד זה מעודד אותי כי זה אומר שבכולם יש ערנות למצבים האלה
אבל מצד שני בדיוק בגלל זה זה גם מסבך ומקשה עלי את הקיום מאוד

משער שברגע שנרקם שורש הזדהותי עם אדם אחר זה מאוד מאוד עוזר
לי זה עוזר
מאוד
כי בסך הכל בדיוק בשביל זה זה קיים
להיות עם

בכל מקרה
לדעתי החיים מאוד קשים לאוטיסטים בדיוק בגלל המידה שבה התקשורת הפנימית שלהם תלויה ביכולת לחופש של תנועה פרשנית
ויחסית לסביבה
זה פתוח מדי
זה מובן בצורה הפוכה
או תמים מדי
או שזה מתורגם לשפה של הוראה במקום לשפה של נראות

אבל "משקל פרוש של מבטים" מצלצל לי כדומה מאוד למה שאני צריך לומר
הביטוי הזה גם מסביר מצויין את התלות המוחלטת בין החושי למופשט אצל אוטיסטים
וזה דבר שקשה להעביר
כי קל להאבק על פירוש מסויים של מילה
אי אפשר להאבק על פרשנות פרושה,פרוסה,כי מה אתה רוצה וצריך לומר,הכל,אה ?
יתכן וזה מה שמביא למצב קיומי מתסכל כל כך
שבו אנשים שמוצפים במשמעות מאוד מאירה
מוצאים את עצמם ללא קול ואחיזה
בסביבה שיודעת וצריכה להתכנס רק סביב זווית מבט מאוד מסויימת
סגורה
אינרטית
 
מכירה את התלות במוסכם

מהיצמדות יתרה למוסכם, בגלל שזה לא בא לי טבעי
מרגישה זאת כנתק מהגוף
מה שמזכיר לי "התמחות" שנעשית עוסקת יותר ויותר במושגים שהסכימה עליהם, כך שהולכת וחותכת את התוכן מהקשריו האורגאניים, לכדי סמכות תוכנית
ההתנהלות הקווית מרגישה לי כך, קלושה (מאוד בגלל זה הרגשתי זומבי)
והמצב התודעתי הרב-ערוצי, רבדי, נפרש מרגיש אינטגרטיבי ובשרי לאיך שאני צריכה
(כשאני בנוח להיות, תגובות של אנשים זה כאילו לתופעה אינטנסיבית אבל סטטית, או לחלופין כשקיפות)
היום חשבתי שאולי זה גם סוג של "התמחות", דווקא מתוך מה שנראה כרב-תחומיות
ככשרון ומגע טוב בכל מיני תחומים, ובכל תחום נוצר כמו גרעין של התמחות, אבל אף פעם לא יכולתי להתמסר אליו עד הסוף
מן אוסף של לכאורה פוטנציאלים לא ממומשים, אבל זה מרגיש לי היום כמו צורך לאסוף את כל הפרשנויות מכל התחומים האלו כדי להאיר איזו משמעות
כאילו להיות מתמחה משתוקק ולקטן של דבר שאין לו שם
מניחה שמתפתחות ויכולות להתפתח סביבות שתומכות בסוג כזה של (צורך ב)סינתזה, ואיזשהו יחס אחר בין מרכז ושוליים, וקבוע ומשתנה שקשור גם ביחס בין שגרה לאי-וודאות, כמו שענת כותבת
 

arana1

New member
כן,לי זה גם מרגיש כקיום בין שפתי

בדיוק מה שאת אומרת נחווה אצלי גם כשאני "מדבר" למשל עם מתמטיקאים שאצלם במיוחד הפורמליזם של השפה מהווה בעצמו חלק בלתי נפרד מהתנועה לידיעה,ולכן מצד אחד אני הכי אוהב את זה ונמשך לזה ומכבד את זה ומצד שני הכי לא,
כי,
אי אפשר לעשות מתמטיקה טובה,לשיר את המדידה,בלי לחוש דווקא דרך יחודיותה הכל כך הכי אקסלוסיבית של השפה את מגעה בשפות אחרות,אלה שמתארות היסטוריה למשל,או פשוט שרות,בונות...
המגיב האחר כאן,נאו,גם מתייחס לכך,
זה באמת יכול להרגיש כמו ריחוף בחלל של פוטנציאלים לא ממומשים,כשתיקת המרחב הבין שפתי,אבל כמו שכתבתי אז אצלי דווקא שם מתרחש נס המפגש בין החושי למופשט,בין היחודי לכללי,כאיזה קצב של מבט שמאפשר את תנועה שלא קוטעת את קיומי לפער בין דיבור והקשבה,ראיה ומגע.
משער שקשה להבין ולדבר את זה גם בגלל שדקדוקית מדובר בתנועה שמנוגדת לעצמה,ועדיין,עובדה שאנחנו נמשכים לשם,כטבענו
 

ניאו30

New member
הקונפליקט הפנימי בין הראש ללב...

בין הרגש לחשיבה ( אבל זה יכול להיות דואליות מסוג אחר, למשל בין הגוף לנפש, בין הפנימי לחיצוני, בין הפרטי לכללי וכדומה, שאלו כולם דומים בבסיסם, והבסיס הוא הדואליות של החיים ). מנסה להבין, ככה אני קלטתי את מה שכתבת, אבל אולי מה שאנחנו צריכים זה לא את אותו חלק יבש שיפריד אלא את החלק הרטוב שיחבר, שאחד "מתערבב" בשני, אולי אפשר לקרוא לזה – חשיבת הלב ? ( או "החצנת הפנים / "הפנמת החוץ " ).

אני גם מסתכל על מה שקורה בהצפה, נגיד שרוצים לגדל שתילים/ פרחים/ פירות וירקות וכדומה – יותר מדיי "מים" הצמח, במיוחד שהוא קטן וחלש, עלול לקרוס, פחות מדיי מים – לא מצליח בכלל "לצאת מהאדמה". מה האדם המציא ? את הטפטפות ( המצאה ישראלית, דרך אגב ), שעובדות לסירוגין ויוצרות את התנאים המתאימים לגדילה וצמיחה.

לאיזה עניין תקשורתי או חברתי ניתן להמשיל את הטפטפות ?...

מה שבטוח, לפחות בתחום שאני מכיר, החינוך – החינוך הראוי תמיד חוזר לנקודת החיים – הקשר של הלימוד לחיים הנחווים, לחוייה האישית, הרגשית, וההבנה מהפרט אל הכלל, מן החוויה הרגשית- אינדיבדואלית להבנה האוניברסלית, או מן הסובייקטיבי לאובייקטיבי, וגם ההפך כמובן. לשם זה תמיד הולך, וככה אני גם קלטתי את מה שכתבת... ובדרך שלי אכן מה שהכי עזר ל"תרגום" היה הטבע החיצוני - החי, הצומח והדומם – שחיברתי אותו לטבע הפנימי - למה שאני מרגיש, למחשבות ולאמונות שלי – וזה באמת עוזר להתגבר על "הצפות", לפעמים, בטח לא תמיד... ע"י הבנה הדרגתית שבטבע, החיצוני והפנימי, ההרמוניה נוצרת משילוב של כאוס וסדר...או נגיד זאת אחרת , מ"תוכניות" ושינויים, יש גורל, אבל גם יש אפשרות לשנות אותו, יש מקום שיש עליו שליטה ויש מקום שלא, וצריך ללמוד לקבל אותו, ואפילו לאהוב אותו...

עכשיו , צריך באמת לחכות ולראות האם זה באמת הכיוון שלך ? ( כי מאוד יכול להיות שאני בכלל לא קראתי אותך נכון או שהחוויה שלי שונה משלך ) למה הכוונה בתרגום בין איכותי לכמותי ? איך מתגברים על זה בשעת הצפה ? ובעיקר איך כל אלו הופכים לשינוי חברתי ? מה אני אגיד ? סיקרנת אותי... ואולי גם זה חלק מה"תשובה" – להחזיר את הסקרנות, את הרצון לחקור ולחפש, ולהתמקד בזה ולא במידע יבש ועובדות גמורות וסגורות, הגדרות, אבחונים וקטגוריות...ל"החיות" את החיים...
 

arana1

New member
שאלת הכיוון עצמו אמורה להיות פתוחה

לפחות הרבה יותר מאיך שהסביבה מיישמת אותה כיום,
כי השאלה הזאת היא המפתח לנסיון להרטבת והרחבת הקווים שמחברים ומפרידים בין הדברים.
וקונקרטית,מה שמציק להוויה האוטיסטית זה גם ובעיקר דבקותה הפנטית והכחנית עד אימה בפרשנות נחרצת של כיוון וכוונה,פרשנות שמוחקת את האוטיסט עוד לפני שהתהווה,מועכת את נס צמיחתו בבטחון המבוסס על דחיה אדישה,נצלנית,מבזה... של מהותו
 

ניאו30

New member
אכן
תזכורת חשובה מאוד !

אני מניח שזו הייתה ההתנייה החברתית שלי, שרוצה לראות מושג מוגמר וסגור ולא דברים שנשארים פתוחים לעתיד...להתעצב כחומר ביד היוצר...תודה על התזכורת
 
נקודת החיים

כתבת קרוב מאוד לליבי, ואני רואה עכשיו את נקודת החיים הזו מול עיני כבית שורשים ענף, שיש בו דחיסות של חומר וזרימה מטמיעה, שחוצה זמנים, כמו היה הצמח זוכר את היותו בוגר וצעיר וזרע ואת האדמה שהעמיק בה וגמע ממנה, ומתוך צורה זו הוא יוצא לצורת הפרישה, המגע האינדבידואלי שהולך ומתפרט להיות איך שהוא יכול לחוות דרכו, באור המשתבר ונטמע והרוח המלטפת ומנדפת וכו', משום שהוא ממוין בדיוק בדיוק לכך, להיות נתון ביחס הדוק עם הכלל

הטפטפות מזכירות לי יחסים של טונוס
זה אני מרגישה מהתלות שלי בין תקשורת לטונוס שרירי (ואולי גם קולי, אם ניתן יהיה לחבר...)
מאוד בהכללה, יש נקודות קיצון טונאליים, רפיון, שהוא מעצבן מאוד, כמו לא להיות מחובר בחוטים הנכונים, כשאין תקשורת, כשמשהו מתנתק אולי כדי לא להרגיש מדי, להמנע, אולי כי משהו אחר התהדק לחסום
ויש כיווץ יתר, שהוא לפעמים נחוץ כדי להצליח להתנהל בכלל, לגשר על חוסר ההקשר, כשאין תקשורת זורמת בגוףנפש
קיים יחס בין כיווץ לרפיון של רוויה עדינה שהיא לא יובש ולא עודף רטיבות, אלא מה שהאדמה יכולה לשאת, ומה שהטונוס של הצמח יכול לשאת לכדי טמיעה, לכדי התמיינות, לכדי תקשורת
 

arana1

New member
הצמח זוכר את היותו בוגר

ולכן לחוויה הפרושה יש גם היבט על זמני,אל זמני
ומהיבט זה
כל המצבים מתקיימים ומקיימים בעת ובעונה אחת
המקווץ והקשה והרפוי והזורם

לכל מקום ולכל דבר יש את הטונוס,הטון, הנכון והשונה ,שלו

בהקשר זה
לדעתי הגיע הזמן ואפשר כבר ליישם שכלול מאוד משמעותי בקונספציה של הטפטפת
במחירים וביכולות של היום כמעט כבר אין בעייה להפוך כל טפטפת לרגישה לסביבתה
כך שכל אחת מהן טתפטף בקצב שלה
קצב שישקף את צרכי הצמח הקרוב אליה
מבחינת חסכון,גם בהדברה וגם במיים זה משתלם גם היום
ובוודאי אם מוסיפים לזה את שיפור האיכות והכמות של התוצרת החקלאית או האחרת
 

ניאו30

New member
כן, אני מתחבר למה שכתבת...

כיווץ והתרחבות, רפיון ואחיזת יתר...יכול להיות שגם לזה התכוונתי ב"לנשום", כי נשימה היא לא רק להוציא ולהכניס אוויר לריאות, זה הרבה יותר מזה...

לגביי החלק הראשון...אני מניח שזו החוויה האישית שלך עם הילדים שלך … לא יודע, אולי תצחקי, לא הבנתי בדיוק מה שכתבת, אבל זה היה נראה לי כמו שירה, וגם שירה אני הרבה פעמים לא מבין, אז זה נפלא !
 

arana1

New member
זה לא מקרי שזה שירה,זה חלק מהעניין

בדיוק כשם שזה אינו מקרי שאוטיסטים רבים מגיבים טוב יותר לשירה או לשירים
זה לגמרי הכי חלק מהעניין
 

ענתנוי

New member
בין המיצרים

בהתחלה הייתי זקוקה לשתי נקודות מבט שונות כדי לעצב את ההצפה ולהסב אותה לערוץ של יצירה.

בפעם הראשונה שהגעתי למרכז תעסוקה הייתי במצב כל כך קשה שברחתי מייד החוצה. הלכתי הלוך וחזור לאורך המרפסת וגיליתי שתי נקודות מבט שעוקבות אחרי, של אדם ושל חגב, והחרדה שהזו, המפגש הדומה/שונה של הפחד הטבעי הזה, גרם לי להתחיל לשנות את מסלול ההליכה שלי מקו ישר ל"שמיניה" - לולאת אינסוף - עוד ועוד עד שמשהו נפרץ אצלי וראיתי תמונה: רפסודה תקועה בבוץ על אחת מגדות הנחל, אז שחררתי אותה והרפסודה התחילה לנוע עם הזרם והגיע למפל.....
באותו הרגע, החבר שלי שהיה בפנים, התחיל לצחוק - כי צחוק הוא לא ביטוי של שמחה אלא שחרור של מתח ומצוקה.

ואח"כ זה בדיוק מה שקרה- כי אני "מזיזה צללים"......

ובגלל זה "הצפה" זה לא סימפטום של מחלה אלא של כישרון נדיר.....
 
למעלה