הצורך "לסגור עסקה"
הרבה ממה שאת אומרת מתכתב אצלי עם חלקים כאלה או אחרים בחיים הזוגיים שלי עצמי, הרציו מול האמוציו, המצב של "לקמץ בהבעת רגשות", ענייניות, שלווה ויציבות שהמערכת מציעה לעומת סערות הנפש ... יש כמה דברים שאמרת שקפצו לעיני, אז אשתף אותך בהם. אלך מהסוף להתחלה: את כותבת את ההודעה שלך בפורום "זוגיות במשבר", כשעל-פניו נראה שהזוגיות היא על "הפסים הנכונים". היו קשים, "שיגועים", באים-הולכים-חוזרים, התייצבות ועבודה זוגית על הקשר. ובכל זאת, את חווה את חוסר הסנכרון שלו איתך ברמת הבשלות "להיסגר" באקט הנישואים כמשהו מאיים על גבול המשברי. זה מכניס אותך לסחרור, לחוסר בטחון. והשאלה היא למה? מה תתרום לך "סגירת העסקה" מבחינת ההרגשה, או שינוי ממה שאתם עושים היום במילא, כי הרי אתם חיים ביחד? כתבת שאת רוצה ילד. שגם הוא, אבל אחרי החתונה. עכשיו, כמה מילים על "טיקטוקי השעון", ושיקפצו לי כל הקנאים קנאת הרחם
- כאישה, אני מכירה מאוד מקרוב את ההרגשה הזאת של "בא לי ילד" (זה לא אומר שאני מייד "רצה" לממש אותה
), כשכל הגוף משדר שהוא בשל ומוכן, ורוצה, ומקרין חזק את הכמיהה הזאת החוצה בהילה שרואים למרחוק
. זה בהחלט רחוק מהלחץ החברתי לממש את "ייעודך הביולוגי" המושם על-ידי הגברים מאויימי המחויבות לשמצה. זה דחף פנימי, חזק, עוצמתי. יצרי. "לא רציונלי". אז אולי זה "השדון" חסר הסבלנות ונעדר יכולת "דחיית הסיפוקים" הזה, שקיבל התנייה של דבר בדבר, ולוחץ כדי להגיע כבר לידי מימוש? ברמה של "יאללה, שיציע כבר, שנגמור עם הקטע הזה ונגיע לקטע שאני רוצה כל כך?" והינה, את עושה לו שיחות "סחור סחור", כדי לא לחשוף את בהילות הדחף, לא להפחיד, לא להרחיק, לא להניס מהלחץ. ואילו הוא פתאום מתמהמה, ואת לא מצליחה להביא אותו לאותו שלב, שבו הוא מתנה את מילוי הצורך שלך. וזה מערער פתאום בשאלות נוסח "נו, מה נסגר איתך"? ואז, את יוצאת לספורט הלאומי האהוב עלינו, החופרות
, בייחוד כשאין תקשורת פתוחה ובוטחת. מה קורה לו? למה? איפה? כמה? מתי? איפה, לעזאזל, ט-ע-י-ת-י???? וכאן אני מגיעה לנקודה המרכזית, שגירדה לי לאורך כל הקריאה של הפוסט שלך. את בחרת אותו כי "הוא טוב אליך", כי הוא זה שנתן מעצמו יותר, כי הוא זה "שאת בטוחה שמאוהב בך". כלומר, הוא פעל מלכתחילה "להשיג אותך". הוא העניק את תחושת הבטחון שהוא "רוצה אותך". אבל הוא לא היה בחירת הדיפולט שלך. את "עשית עם עצמך עבודה" כדי "ללמוד" לאהוב את הדברים שהוא מביא איתו, ושעושים לך טוב איתו בקשר. היום, את מרגישה שאת במצב "הרבה יותר אוהב" מקודם. גם הוא כנראה מרגיש "שמאמצי הכיבוש" שלו לקרב אותך עליו עובדים, עושים את פעולתם. אבל, אולי בתוך תוכך, את עדיין לא "לגמרי" שם. לא "על כל הראש". כלומר, רציונלית - הוא מתאים לך. אבל רגשית...? את עם חצי ומשהו ציפור ביד. והוא מרגיש את זה שאת "לא מתאבדת" עליו, לא מתמסרת עם כל הרגש, אלא ובעיקר עם הראש, כשהלחץ המרכזי שלך הוא על הילד, גם אם איתו. אבל
לא עליו! אז הוא מתמהמה. מחכה לראות עוד סימנים שיתנו
לו את הבטחון למסור את עצמו לידייך האוהבות
אותו,
באמת. מעבר לכך , הוא גם צריך עוד זמן להתבשל במיץ של עצמו ולהשלים עם המחשבה המלחיצה כל כך "להיסגר סופית". לא רק עליך. גם על עצמו. להיפרד מהחופש המדומיין של "לקום וללכת" (כאילו אין אותו כשנישואים
). את פשוט הגעת לפניו "לקו הסיום" של תהליך ההחלטה. ולקראת סיום החפירות: אמרת שנפרדת "דקה לפני החתונה", אחרי קשר ארוך וכמעט "סגור". קמת והלכת כי הבנת שזה לא מתאים לך מתוך "מה שעשו לך", לא הרגיש לך שלם. אני משארת שהצד השני היה סגור על עצמו והרגיש מופתע ומאוכזב. יתכן שהיום קורה לך דבר דומה, רק במהופך - מתוך כל מה שאמרתי, את מרגישה פתאום "לחץ" לא מודע שהוא יכול "לעשות לך את אותו דבר" כי "לא היית טובה לו בהתחלה", או כי הוא פשוט "יעלה" על "הרעשים" אצלך במערכת, ואז ביי ביי חלום הילד. כלומר, מה שקורה לך עכשיו הוא דבר "רציונלי לחלוטין", כהגדרתך, קרי מצב רגשי לחלוטין של הפחד להיפגע. להישאר עם "כל תאוותך בידיך". מנסיון אישי שלי של "מי שעברה את זה", ממבט על של תריסר שנים לאחר "סגירת העסקה" עם איש מבריק, אבל כזה שגם "לא יודע להגיד במילים", ולאחר משברים קשים שחיזקו את הקשר, וכאלה שכמעט הרגו אותו כליל לאחר שנכנס למצב של קומה (עכשיו הוא בבית לווינשטיין, בשיקום, לומד חזרה ללכת, ולחייך על כל צעד קטן שהוא מצליח לעשות מחדש
) -
אסור להתפשר על שלמות הרגשות כלפי בן הזוג. היא זו שתעמוד ככוח איתן (אם מלאה) לצדך במשברים קטנים וגדולים, והיא זו שתחרב כל חלקה טובה בנפשך (אם חסרה) כשתמצאי עצמך באמצע המשבר, מסובכת מעל הראש בסבך המחויבויות המשותפות. אז בנימה אישית, כאישה לאישה: ברור שבדרכך שלך את אוהבת אותו, ובחרת אותו כי במאזן השיקולים הרציונליים הוא טוב לך. רק בידקי שאת לא מתפשרת על הצד הרגשי שלך, כי הוא כואב פי כמה מכל "חוסר" חומרי, ועליו תמיד יקום ויפול דבר בנפשך. 
