לחץ לא ברור...
שבת מעולה לכולם. אני מודעת שישנן הודעות דומות לשלי, אבל הנסיבות שלי שונות לכן החלטתי להתייעץ... סליחה מראש על האורך ואי הסדר. קצת רקע: בן זוגי ואני נושקים את ה-30. יחד כמעט שנתיים, גרים יחד 3\2 מהתקופה. אבל היחסים התייצבו רק לפני כשנה. כשהכרנו והתחלנו לצאת, עברו כמה חודשים מהפרידה מבן זוג שהייתי איתו כמעט 4 שנים וכמעט חתונה. למרות שהתאוששתי די מהר מהפרידה, כניראה היו שאריות של כל מיני אישיוז וזה השליך (במודע) על היחסים החדשים. למרות שזה היה במודע, לא הייתי סגורה על היחסים החדשים ונפרדתי מהבן זוג החדש כמה פעמים. למרות כל זה, הוא התמיד והתעקש לנסות לעבוד על היחסים. אני מודה לו על כך עד היום... מן הסתם גם לו היה חלק בכך שהיחסים לא היו קלים מהתחלה. הוא היה מודע למרביתם וניסה לעבוד עליהם גם. חשוב לי לציין שאני לא טיפוס שבורח ממשברים, אבל איתו הרגשתי שאולי אנחנו לא ממש מתאימים (וזה בגלל שהייתי מקובעת אז על 'טיפוס' אחר.) רק אחרי כמה זמן הבנתי שהטיפוסים אליהם נמשכתי לפניי הם לא 'בריאים' לי ואני לא יכולה לסמוך על מישהו עם תכונות מסוימות שמצאתי בעבר מושכות. הפרידה הכי ארוכה שלנו הייתה לכחודשיים. במהלכם אני פתרתי ויצאתי מהתסבוכות שלי וגם הבן זוג (הנוכחי) הגיע לכמה תובנות. דיברנו, תיאמנו ציפיות, הבנו שאנחנו אוהבים אחד את השני למרות כל מה שהיה ולמרות כל הקשיים והמטענים מהעבר - ושאנחנו רוצים להשקיע ולגרום ליחסים להצליח. עד היום אני מעריכה את ההתמדה שלו וההשקעה שלו. לא ברור לי למה הוא התמיד למרות ההתנהגות שלי אז (הוא אמר שזה רק בגלל שהוא אוהב אותי ובגלל שהוא ידע שהיה לו חלק בכל המערבולות שהיו בהתחלה.) אני אוהבת אותו כל יום יותר, מעריכה את התכונות שבטיפשותי בעבר ראיתי כחולשה וכואבת על כל מה שהעברתי אותו בהתחלה. מאוד מעריכה אותו ואת הסבלנות שלו. שנינו טיפוסים די סגורים. השנה האחרונה (מאז שחזרנו) הייתה לרוב מאוד טובה. נפתחנו רגשית אחד לשני הרבה יותר, יותר מביעים, מתקשרים. מהבחינה הזאת מצאנו את האיזון, ולמרות שלפעמים בא לי שהוא יביע במילים יותר - אני רואה ומרגישה אותו ע"י מעשים וכל מיני מחוות. אני מביעה וורבלית יותר ממנו וזה כיף לי. אני יודעת שככה אני מעודדת אותו להיות טיפה יותר וורבלי גם וזה עובד. וכאן מגיעה הדילמה (או יותר נכון הרגשת התסכול שלי) - למרות שאני מודעת שאולי אני מצפה משהו שעוד לא ממש הבשיל מבחינתו. לאור כל ההסיטוריה שלנו - זה גם הגיוני. אבל ההרגשות שלי קיימות ואני לא יכולה לנטרל או להשקיט אותן יותר. אני מרגישה בשלה לילד (וחתונה, למרות שלו זה יותר עקרוני מאשר לי). אני מרגישה שאני רוצה להתחתן איתו, רוצה להביא איתו ילד. רואה ומרגישה שהוא האדם שאני רוצה לבנות איתו משפחה ועתיד. לווא דווקא משהו מיידי, אבל כן הייתי רוצה שזה יקרה בשנה וחצי-שנתיים הקרובות. וכאן אני חייבת לציין שהוא דיבר על הדברים האלה לפני הרבה זמן (חלק אולי בצחוק, אבל עדיין...) ואותי זה היה מלחיץ. עד לפני כחצי שנה זה לא היה בסדר העדיפויות שלי. אני לא הייתי וגם לא עכשיו לחוצת חתונה או ילדים.אבל אז השקפת העולם שלי הייתה טיפה שונה (רציתי לפתח יותר את הקריירה, אולי להמשיך ללמוד לתואר שלישי וכו'). עכשיו אני מרגישה מספיק יציבה ובשלה לזה וסדרי העדיפויות שלי התייצבו, כשבראשם משפחה. כשדיברנו על הנושא הזה לפני המון זמן (בהתחלה, בשלב שהיחסים עדיין לא היו יציבים ממש), אמרתי לו שאני רואה את זה קורה רק עוד כמה שנים, שכרגע זה לא משהו שאני רואה קורה בקרוב. הוא גם ראה את זה קורה בעתיד, אבל כניראה הקרוב יותר. הוא רוצה ילדים, משפחה. בקיצור - זמן קצר אחרי שחזרנו, פתחתי בשיחה על חתונה וילדים. לא יודעת למה פתאום הרגשתי צורך לדבר ולקבל תשובות, רק כחודש אחרי החזרה. הוא מאוד ישיר וכנה ואני מעריכה את זה שהוא היה כנה איתי. אבל יחד עם זאת הדברים שהוא אמר פגעו (אבל הוא צדק). הוא אמר שהיחסים צריכים להתייצב, שהוא עדיין לא בטוח שהוא רואה שאני זאת שהוא רוצה להזדקן איתה. הוא רואה אותנו יחד, הוא רוצה שזה יקרה איתי, אבל בהרגשה שלו זה עדיין לא הבשיל. לגיטימי לדמרי – רק חזרנו, עברנו משבר ולא יודעת למה ציפיתי לתשובה אחרת. הוא צודק, ידעתי את זה. הבנתי שגם אני צריכה להרגיש שהיחסים מתייצבים ואנחנו באמת משדרים על אותו גל. עברו 7 או 8 חודשים מהשיחה הזאת. לפני כמה שבועות יצא לנו לדבר על הנושא הזה שוב. הפעם זאת הייתה שיחה רגועה (ולא טעונה כמו השיחה הקודמת). שכחתי לציין כי הוא פעם בכמה זמן מדבר מה ואיך תהיה החתונה שלנו (לפעמים בצחוק לפעמים ברצינות). פחדתי להעלות את הנושא הזה לפני עקב השיחה הקודמת. פחדתי לשמוע שהוא עדיין לא בטוח, למרות שהיחסים שלנו מאוד טובים מאז. אבל העלתי. בגדול הוא אמר שהוא רוצה ילד, אבל עוד שנה שנתיים כי הוא חושב צריך להתכונן לזה קצת כלכלית (והמצב שלנו כרגע טוב, למרות שאין חסכונות רציניים). הוא רוצה להתחתן לפני זה. הוא אמר שמה שהיה בשיחה הקודמת אז – לא בעל חשיבות עכשיו, מכיוון שטוב לו, טוב לו בזוגיות, טוב לו במקום שאנחנו נמצאים בו. הוא אפילו נעלב קצת כי פקפקתי ברצינות שלו ובכוונות שלו לגבי חתונה וילד איתי. אמר שהוא רוצה והוא מרגיש את זה קורה איתנו. ועוד הוסיף כי הוא לא בטוח עד כמה נושא החתונה חשוב לי (כי אני התחלתי את השיחה בנושא הילד), ושלו זה מאוד חשוב. ואז שאלתי אותו (לא בצורה ישירה, לצערי) לגבי נישואים – משהו לגבי ההרגשה שלו האם הוא מוכן או לא ומתי (או משהו בסגנון). הוא ענה איך אני יודעת שזה לא יקרה עוד שבוע שבועיים (ההצעה אני מניחה) ולמה אני לא חושבת (או מפחדת) להציע לו (כי איכשהו אמרתי לו שאני לא בטוחה שהתשובה שלו תהיה חיובית). הוא חייך (אבל גם התעצבן) ואמר 'איך את יודעת מה תהיה התשובה שלי?' לסיכומו של העניין, השיחה הייתה ישירה על הילד, אבל החתונה זאת הייתה שיחה ברמזים ושאלות מפגרות מצידי. אני יודעת שהייתי צריכה לשאול אותו ישירות, אבל פחדתי. מהתגובות, רמזים ושברי דברים שהוא אמר – ברור לי (יחסית) שהוא רוצה ולשם הוא מכוון. אבל זה לא מגיע. הוא מתבשל בדברים האלה לאט, אני יודעת. הוסיף שאני לא אהיה לחוצה כי זה מה שהוא רוצה ורואה קורה איתנו ושפשוט הוא צריך עוד טיפה זמן (ואני חושבת שהכוונה הייתה לילד). בקיצור – רציונאלית אני מבינה שאולי הוא צריך עוד קצת זמן להרגיש בשל ומוכן. זה גם לא פייר שהוא היה כל כך סבלני כלפיי, סבל את כל השטויות שלי, וכשלי פתאום מרגיש נכון ובשל – אני מצפה לזה שיקרה במיידי. אני יודעת שזה לא פייר. אבל בהרגשה אני מרגישה אחרת, זה לא משהו רציונאלי, לא משהו ניתן כל כך לשליטה. אני לא לחוצת חתונה כמו שציינתי קודם, אבל מרגישה שאולי הוא לא בטוח בי עדיין (למרות שהוא אמר בדיוק את ההפך), מרגישה שאני מלחיצה אותו אולי... רוצה שזה יבוא ממנו גם. אני לא סובלת מחסור בטחון (לפעמים להפך
, לא אדם לחוץ, עצמאית, אבל פה מרגישה קצת חוסר מהכל...) רוצה שזה יבוא ממנו ומצד שני לא רוצה להרגיש תלויה רק בו. אני יודעת שרציונאלית התשובה היא לתת לו עוד זמן, מובן לי וברור לי. מובן לי הצד שלו, מובן לי שהוא לא צריך לקפוץ ברגע שאני רוצה או מרגישה משהו. אבל ההרגשה היא אחרת – תסכול, חוסר בטחון... ברור שזה ממטעני העבר, מהשיחה הקודמת אחרי החזרה. הכל ברור. אבל הרגש משתלט...
שבת מעולה לכולם. אני מודעת שישנן הודעות דומות לשלי, אבל הנסיבות שלי שונות לכן החלטתי להתייעץ... סליחה מראש על האורך ואי הסדר. קצת רקע: בן זוגי ואני נושקים את ה-30. יחד כמעט שנתיים, גרים יחד 3\2 מהתקופה. אבל היחסים התייצבו רק לפני כשנה. כשהכרנו והתחלנו לצאת, עברו כמה חודשים מהפרידה מבן זוג שהייתי איתו כמעט 4 שנים וכמעט חתונה. למרות שהתאוששתי די מהר מהפרידה, כניראה היו שאריות של כל מיני אישיוז וזה השליך (במודע) על היחסים החדשים. למרות שזה היה במודע, לא הייתי סגורה על היחסים החדשים ונפרדתי מהבן זוג החדש כמה פעמים. למרות כל זה, הוא התמיד והתעקש לנסות לעבוד על היחסים. אני מודה לו על כך עד היום... מן הסתם גם לו היה חלק בכך שהיחסים לא היו קלים מהתחלה. הוא היה מודע למרביתם וניסה לעבוד עליהם גם. חשוב לי לציין שאני לא טיפוס שבורח ממשברים, אבל איתו הרגשתי שאולי אנחנו לא ממש מתאימים (וזה בגלל שהייתי מקובעת אז על 'טיפוס' אחר.) רק אחרי כמה זמן הבנתי שהטיפוסים אליהם נמשכתי לפניי הם לא 'בריאים' לי ואני לא יכולה לסמוך על מישהו עם תכונות מסוימות שמצאתי בעבר מושכות. הפרידה הכי ארוכה שלנו הייתה לכחודשיים. במהלכם אני פתרתי ויצאתי מהתסבוכות שלי וגם הבן זוג (הנוכחי) הגיע לכמה תובנות. דיברנו, תיאמנו ציפיות, הבנו שאנחנו אוהבים אחד את השני למרות כל מה שהיה ולמרות כל הקשיים והמטענים מהעבר - ושאנחנו רוצים להשקיע ולגרום ליחסים להצליח. עד היום אני מעריכה את ההתמדה שלו וההשקעה שלו. לא ברור לי למה הוא התמיד למרות ההתנהגות שלי אז (הוא אמר שזה רק בגלל שהוא אוהב אותי ובגלל שהוא ידע שהיה לו חלק בכל המערבולות שהיו בהתחלה.) אני אוהבת אותו כל יום יותר, מעריכה את התכונות שבטיפשותי בעבר ראיתי כחולשה וכואבת על כל מה שהעברתי אותו בהתחלה. מאוד מעריכה אותו ואת הסבלנות שלו. שנינו טיפוסים די סגורים. השנה האחרונה (מאז שחזרנו) הייתה לרוב מאוד טובה. נפתחנו רגשית אחד לשני הרבה יותר, יותר מביעים, מתקשרים. מהבחינה הזאת מצאנו את האיזון, ולמרות שלפעמים בא לי שהוא יביע במילים יותר - אני רואה ומרגישה אותו ע"י מעשים וכל מיני מחוות. אני מביעה וורבלית יותר ממנו וזה כיף לי. אני יודעת שככה אני מעודדת אותו להיות טיפה יותר וורבלי גם וזה עובד. וכאן מגיעה הדילמה (או יותר נכון הרגשת התסכול שלי) - למרות שאני מודעת שאולי אני מצפה משהו שעוד לא ממש הבשיל מבחינתו. לאור כל ההסיטוריה שלנו - זה גם הגיוני. אבל ההרגשות שלי קיימות ואני לא יכולה לנטרל או להשקיט אותן יותר. אני מרגישה בשלה לילד (וחתונה, למרות שלו זה יותר עקרוני מאשר לי). אני מרגישה שאני רוצה להתחתן איתו, רוצה להביא איתו ילד. רואה ומרגישה שהוא האדם שאני רוצה לבנות איתו משפחה ועתיד. לווא דווקא משהו מיידי, אבל כן הייתי רוצה שזה יקרה בשנה וחצי-שנתיים הקרובות. וכאן אני חייבת לציין שהוא דיבר על הדברים האלה לפני הרבה זמן (חלק אולי בצחוק, אבל עדיין...) ואותי זה היה מלחיץ. עד לפני כחצי שנה זה לא היה בסדר העדיפויות שלי. אני לא הייתי וגם לא עכשיו לחוצת חתונה או ילדים.אבל אז השקפת העולם שלי הייתה טיפה שונה (רציתי לפתח יותר את הקריירה, אולי להמשיך ללמוד לתואר שלישי וכו'). עכשיו אני מרגישה מספיק יציבה ובשלה לזה וסדרי העדיפויות שלי התייצבו, כשבראשם משפחה. כשדיברנו על הנושא הזה לפני המון זמן (בהתחלה, בשלב שהיחסים עדיין לא היו יציבים ממש), אמרתי לו שאני רואה את זה קורה רק עוד כמה שנים, שכרגע זה לא משהו שאני רואה קורה בקרוב. הוא גם ראה את זה קורה בעתיד, אבל כניראה הקרוב יותר. הוא רוצה ילדים, משפחה. בקיצור - זמן קצר אחרי שחזרנו, פתחתי בשיחה על חתונה וילדים. לא יודעת למה פתאום הרגשתי צורך לדבר ולקבל תשובות, רק כחודש אחרי החזרה. הוא מאוד ישיר וכנה ואני מעריכה את זה שהוא היה כנה איתי. אבל יחד עם זאת הדברים שהוא אמר פגעו (אבל הוא צדק). הוא אמר שהיחסים צריכים להתייצב, שהוא עדיין לא בטוח שהוא רואה שאני זאת שהוא רוצה להזדקן איתה. הוא רואה אותנו יחד, הוא רוצה שזה יקרה איתי, אבל בהרגשה שלו זה עדיין לא הבשיל. לגיטימי לדמרי – רק חזרנו, עברנו משבר ולא יודעת למה ציפיתי לתשובה אחרת. הוא צודק, ידעתי את זה. הבנתי שגם אני צריכה להרגיש שהיחסים מתייצבים ואנחנו באמת משדרים על אותו גל. עברו 7 או 8 חודשים מהשיחה הזאת. לפני כמה שבועות יצא לנו לדבר על הנושא הזה שוב. הפעם זאת הייתה שיחה רגועה (ולא טעונה כמו השיחה הקודמת). שכחתי לציין כי הוא פעם בכמה זמן מדבר מה ואיך תהיה החתונה שלנו (לפעמים בצחוק לפעמים ברצינות). פחדתי להעלות את הנושא הזה לפני עקב השיחה הקודמת. פחדתי לשמוע שהוא עדיין לא בטוח, למרות שהיחסים שלנו מאוד טובים מאז. אבל העלתי. בגדול הוא אמר שהוא רוצה ילד, אבל עוד שנה שנתיים כי הוא חושב צריך להתכונן לזה קצת כלכלית (והמצב שלנו כרגע טוב, למרות שאין חסכונות רציניים). הוא רוצה להתחתן לפני זה. הוא אמר שמה שהיה בשיחה הקודמת אז – לא בעל חשיבות עכשיו, מכיוון שטוב לו, טוב לו בזוגיות, טוב לו במקום שאנחנו נמצאים בו. הוא אפילו נעלב קצת כי פקפקתי ברצינות שלו ובכוונות שלו לגבי חתונה וילד איתי. אמר שהוא רוצה והוא מרגיש את זה קורה איתנו. ועוד הוסיף כי הוא לא בטוח עד כמה נושא החתונה חשוב לי (כי אני התחלתי את השיחה בנושא הילד), ושלו זה מאוד חשוב. ואז שאלתי אותו (לא בצורה ישירה, לצערי) לגבי נישואים – משהו לגבי ההרגשה שלו האם הוא מוכן או לא ומתי (או משהו בסגנון). הוא ענה איך אני יודעת שזה לא יקרה עוד שבוע שבועיים (ההצעה אני מניחה) ולמה אני לא חושבת (או מפחדת) להציע לו (כי איכשהו אמרתי לו שאני לא בטוחה שהתשובה שלו תהיה חיובית). הוא חייך (אבל גם התעצבן) ואמר 'איך את יודעת מה תהיה התשובה שלי?' לסיכומו של העניין, השיחה הייתה ישירה על הילד, אבל החתונה זאת הייתה שיחה ברמזים ושאלות מפגרות מצידי. אני יודעת שהייתי צריכה לשאול אותו ישירות, אבל פחדתי. מהתגובות, רמזים ושברי דברים שהוא אמר – ברור לי (יחסית) שהוא רוצה ולשם הוא מכוון. אבל זה לא מגיע. הוא מתבשל בדברים האלה לאט, אני יודעת. הוסיף שאני לא אהיה לחוצה כי זה מה שהוא רוצה ורואה קורה איתנו ושפשוט הוא צריך עוד טיפה זמן (ואני חושבת שהכוונה הייתה לילד). בקיצור – רציונאלית אני מבינה שאולי הוא צריך עוד קצת זמן להרגיש בשל ומוכן. זה גם לא פייר שהוא היה כל כך סבלני כלפיי, סבל את כל השטויות שלי, וכשלי פתאום מרגיש נכון ובשל – אני מצפה לזה שיקרה במיידי. אני יודעת שזה לא פייר. אבל בהרגשה אני מרגישה אחרת, זה לא משהו רציונאלי, לא משהו ניתן כל כך לשליטה. אני לא לחוצת חתונה כמו שציינתי קודם, אבל מרגישה שאולי הוא לא בטוח בי עדיין (למרות שהוא אמר בדיוק את ההפך), מרגישה שאני מלחיצה אותו אולי... רוצה שזה יבוא ממנו גם. אני לא סובלת מחסור בטחון (לפעמים להפך
, לא אדם לחוץ, עצמאית, אבל פה מרגישה קצת חוסר מהכל...) רוצה שזה יבוא ממנו ומצד שני לא רוצה להרגיש תלויה רק בו. אני יודעת שרציונאלית התשובה היא לתת לו עוד זמן, מובן לי וברור לי. מובן לי הצד שלו, מובן לי שהוא לא צריך לקפוץ ברגע שאני רוצה או מרגישה משהו. אבל ההרגשה היא אחרת – תסכול, חוסר בטחון... ברור שזה ממטעני העבר, מהשיחה הקודמת אחרי החזרה. הכל ברור. אבל הרגש משתלט...