ממעט הניסיון שכבר יש לי
רק חודשיים שאני בעניין. ובעצם בעיקר בחודש האחרון. ואולי עדיין לא מרגישה את הדברים עד הסוף ובכל זאת יש רגעים קשים אין ספק, ויש גם ימים קשים ושעות קשות. אם כי יש ימים ושעות שבהם אני שוכחת או כמעט שוכחת ושוקעת בעיסוקים אחרים, עבודה, קריאה, שיחה עם מישהו על עניין אחר. ואז נדמה לפחות שהשמש זורחת לה פתאום. מה שנותן לי את הכוח בינתיים הוא הידיעה שהכאב בא והולך, שיש עליות ומורדות , שבסוף כל יום קשה יכול לבוא יום קל יותר, שזה תהליך מאוד גלי. דבר נוסף הוא העובדה שיש עם מי לדבר, שאם אני רוצה יש לפחות אדם אחד שאני יכולה להרים לו טלפון ולדבר איתו אפילו באותו רגע. שיש אנשים אי שם שיכולים להבין, או לפחות להקשיב ולקבל. דבר שלישי - המשפחה הקרובה שחווה את אותו אובדן, ושיש ביכולתי לעזור להם, והידיעה שהקיום שלי חשוב להם כרגע יותר מקודם, כמו שהקיום שלהם חשוב לי היום, הרבה יותר מקודם. ולו רק מפני שקודם הכל היה ברור מאליו, והיום כבר לא. המפגש עם המוות במשפחה הופך כל אדם מהמשפחה לבלתי מובן מאליו. ובעצם הופך כל אחד למשמעותי יותר ויקר יותר. דבר רביעי ולעתים בעצם הראשון - החתולים שלי !!!!!! אין כמו החתולים שלי ברגעי עצב או משבר. כשהם באים אלי לנחם אותי, הכל מתפוגג לו פתאום. וגם אם רק לאותו רגע, או לעוד כמה רגעים יפים ומתוקים, הרי הם המרפאים המידיים לנפש. התחושה שאני גדלה מבפנים, לומדת להכיל חוויה גדולה וקשה יותר, מתרחבת, שבעתיד אוכל להבין אנשים שנמצאים במצב דומה, ואדע איך לעזור להם. לפעמים כשמרגישים רע אפשר לצייר למשל, גם מי שלא נוטה לזה בדרך כלל, להשקיע את העצב והכאב בתוך הדף, להוציא אותו בצורה של יצירה, ולא משנה מה תהיה התוצאה, רק אנחנו רואים...וזה עוזר להשתחרר קצת להרגיש יותר טוב. עשייה פיזית כלשהי, אם יש מספיק אנרגיה, הליכה בחוץ למשל, יציאה אל השמש והציפורים. לפעמים זה מאוד עוזר. ולסיכום העניין, גם השמש שזורחת לפעמים באמצע הקור ומזכירה לנו שהחיים ממשיכים והם יכולים להיות ממש יפים. ושעם קצת סבלנות עוד יגיעו ימים טובים יותר, וזה בטוח.