לזכר הנופלים
- פותח הנושא האילתית 2
- פורסם בתאריך
לזכרו של.... ../images/Emo16.gif
לזכרו של אברהם דה-אוילה ז"ל, ההרוג היחיד בפיגוע במומבסה-קניה. אבא אני סופרת שלוש שנים וחמישה חודשים בלעדייך ובכל פעם נאחזת בזכרונות האחרונים שלי ממך: את התרגשותך לבואי בשדה התעופה בארץ, דקות ספורות לפני שעלית אל טיסת המוות שלך… מאותה נקודת זמן, שעון העצר שלך מתקתק, עשר שעות אחרונות של חייך, קצובות מדודות דקה אחר דקה. איך ישבנו במטוס זה לצד זו ואני יכולתי להתרווח במושב, למתוח את רגלי ולהשיל מעט את מעמסת האחריות, השיגרה והיום יום השוחק כל כך. יכולתי להרגיש בטוחה, מוגנת. ילדה שנוסעת לטיול עם אבא… זוכרת איך ניסיתי לגנוב עוד כמה דקות שינה בדרכנו למלון "פרדייז מומבסה", אך אתה התעקשת להעיר אותי עם המרפק שלך שוב ושוב, כדי שאתרשם מהדרך, מהנוף וכל הטבע הזה שנפרס לפנינו. והכל היה נראה כל כך מבטיח… הגענו למלון לקראת השעה שמונה בבוקר, היה עמוס מאד בלובי ואתה הצעת לי ולקבוצת העתונאים אותה ליווית להניח חפצינו בלובי ולאכול ארוחת בוקר במסעדה. אני שאלתי אותך לתומי אם זה נראה לך אחראי ובטוח להשאיר את החפצים וללכת, בארץ זרה, ואתה צחקת אלי בצחוקך המתגלגל… המסעדה היתה ממוקמת בין החוף ללובי מספר מטרים לכל כיוון, אני שלא התאפקתי, ירדתי אל החוף וניגלה לפני אוקינוס עצום וכחול. הכי אני זוכרת שהיית מאושר, ראיתי את זה בדיבור שלך, בהליכה שלך, בעינייך… היית באמת באמת מאושר… ואז באמצע ארוחת הבוקר, סעודתך האחרונה, קמת באופן מפתיע לבדוק האם התרוקן הלובי מאורחיו שזה עתה הגיעו אל חופשתם, לבשת את הז'קט שלך,הגנבת אלי חיוך אחרון והלכת ממני לעולמים… תמיר וזקוף כל כך היית, מלא מרץ וחיוניות… שתי דקות גורליות, מאה עשרים שניות חלפו ואז נשמע קול נפץ עז, ואני שהייתי מתורגלת במציאות ירושלמית, קמתי ורצתי אלייך. גן העדן הפך לגיהנום: אש התלקחה מסביב, הכל היה אפוף עשן שחור וסמיך, צרחות מוות והמון המון דם… זעקתי אלייך אבא – אך ליבך נדם. מתקשה להבין איך אתה שברוב שנות עמלך פעלת באחד המשרדים שאנשיו אינם נחים לא ביום ולא בלילה, פועלים בתנאים המסוכנים ביותר, ולא תמיד בארצות ידידותיות, ובצאתך לשליחות שאין עמה פרס ולא תהילה מפני שעיקרה נעשה במסתרים, מכל זה תמיד שבת, מכל הסכנות והמכשולים חזרת אלינו בריא ובעיקר שלם, ודווקא מהטיול הזה, מגן העדן הזה, לא שבת… אבא יקר שלי, חיי ומותך שזורים בחוט דק ועדין. יום אסונך הוא גם יום הולדתי, קברו אותך בכ"ו בכסלו שהוא גם תאריך הלידה העיברי שלי. אני תוהה עדיין ימים כלילות מהי "המתנה" הזו שהענקת לי. רציתי גם לספר לך אבא שכבר שנה שניה אני מנהלת את פנימיית בויאר וברכת הדרך שלך היא זו שחסרה לי מכולן… מנסה בכל כוחותי לתפקד הכי טוב שאפשר ולהחזיק מעמד, יודעת שלמרות קירבתי הלא נתפסת לאזור הפיצוץ, אני ניצלתי ואתה לא. יודעת שהרבה ממני זה בעצם אתה וכך אשא את זכרונך עימדי עד יום מותי. אבא, עוד פחות מחודש, שלוש וחצי שנים למותך. הגעגועים רק גוברים אך החיים ממשיכים הלאה. יהיה זכרך ברוך
לזכרו של אברהם דה-אוילה ז"ל, ההרוג היחיד בפיגוע במומבסה-קניה. אבא אני סופרת שלוש שנים וחמישה חודשים בלעדייך ובכל פעם נאחזת בזכרונות האחרונים שלי ממך: את התרגשותך לבואי בשדה התעופה בארץ, דקות ספורות לפני שעלית אל טיסת המוות שלך… מאותה נקודת זמן, שעון העצר שלך מתקתק, עשר שעות אחרונות של חייך, קצובות מדודות דקה אחר דקה. איך ישבנו במטוס זה לצד זו ואני יכולתי להתרווח במושב, למתוח את רגלי ולהשיל מעט את מעמסת האחריות, השיגרה והיום יום השוחק כל כך. יכולתי להרגיש בטוחה, מוגנת. ילדה שנוסעת לטיול עם אבא… זוכרת איך ניסיתי לגנוב עוד כמה דקות שינה בדרכנו למלון "פרדייז מומבסה", אך אתה התעקשת להעיר אותי עם המרפק שלך שוב ושוב, כדי שאתרשם מהדרך, מהנוף וכל הטבע הזה שנפרס לפנינו. והכל היה נראה כל כך מבטיח… הגענו למלון לקראת השעה שמונה בבוקר, היה עמוס מאד בלובי ואתה הצעת לי ולקבוצת העתונאים אותה ליווית להניח חפצינו בלובי ולאכול ארוחת בוקר במסעדה. אני שאלתי אותך לתומי אם זה נראה לך אחראי ובטוח להשאיר את החפצים וללכת, בארץ זרה, ואתה צחקת אלי בצחוקך המתגלגל… המסעדה היתה ממוקמת בין החוף ללובי מספר מטרים לכל כיוון, אני שלא התאפקתי, ירדתי אל החוף וניגלה לפני אוקינוס עצום וכחול. הכי אני זוכרת שהיית מאושר, ראיתי את זה בדיבור שלך, בהליכה שלך, בעינייך… היית באמת באמת מאושר… ואז באמצע ארוחת הבוקר, סעודתך האחרונה, קמת באופן מפתיע לבדוק האם התרוקן הלובי מאורחיו שזה עתה הגיעו אל חופשתם, לבשת את הז'קט שלך,הגנבת אלי חיוך אחרון והלכת ממני לעולמים… תמיר וזקוף כל כך היית, מלא מרץ וחיוניות… שתי דקות גורליות, מאה עשרים שניות חלפו ואז נשמע קול נפץ עז, ואני שהייתי מתורגלת במציאות ירושלמית, קמתי ורצתי אלייך. גן העדן הפך לגיהנום: אש התלקחה מסביב, הכל היה אפוף עשן שחור וסמיך, צרחות מוות והמון המון דם… זעקתי אלייך אבא – אך ליבך נדם. מתקשה להבין איך אתה שברוב שנות עמלך פעלת באחד המשרדים שאנשיו אינם נחים לא ביום ולא בלילה, פועלים בתנאים המסוכנים ביותר, ולא תמיד בארצות ידידותיות, ובצאתך לשליחות שאין עמה פרס ולא תהילה מפני שעיקרה נעשה במסתרים, מכל זה תמיד שבת, מכל הסכנות והמכשולים חזרת אלינו בריא ובעיקר שלם, ודווקא מהטיול הזה, מגן העדן הזה, לא שבת… אבא יקר שלי, חיי ומותך שזורים בחוט דק ועדין. יום אסונך הוא גם יום הולדתי, קברו אותך בכ"ו בכסלו שהוא גם תאריך הלידה העיברי שלי. אני תוהה עדיין ימים כלילות מהי "המתנה" הזו שהענקת לי. רציתי גם לספר לך אבא שכבר שנה שניה אני מנהלת את פנימיית בויאר וברכת הדרך שלך היא זו שחסרה לי מכולן… מנסה בכל כוחותי לתפקד הכי טוב שאפשר ולהחזיק מעמד, יודעת שלמרות קירבתי הלא נתפסת לאזור הפיצוץ, אני ניצלתי ואתה לא. יודעת שהרבה ממני זה בעצם אתה וכך אשא את זכרונך עימדי עד יום מותי. אבא, עוד פחות מחודש, שלוש וחצי שנים למותך. הגעגועים רק גוברים אך החיים ממשיכים הלאה. יהיה זכרך ברוך
ולזכרם של
ישראל שכטר ז"ל - חבר של אחי ובן בית בביתנו - נהרג ביום הראשון למלחמת של"ג. היה נווט חיל האוויר במסוק חילוץ. נהרג בשל טעות אנוש שלו עצמו. ישראל ריינהרץ ז"ל - אביה של גיסתי שלא הספיקה להכיר אותו. נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. משה כהן ז"ל - דוד של בעלי , שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ולאחר מכן נפטר מפצעיו. יגאל ברוך ז"ל - חבר ילדות שנהרג בנסיבות טרגיות. לזכרם של עוד רבים, בוגרי המוסד בו אני עובדת, הכרתי אותם ילדים, נערים, חיילים: אלכס גלדקוב ז"ל, רונן פלד ז"ל, שני אביצדק ז"ל, צביקה גולומבק ז"ל. יהי זכרם ברוך
ישראל שכטר ז"ל - חבר של אחי ובן בית בביתנו - נהרג ביום הראשון למלחמת של"ג. היה נווט חיל האוויר במסוק חילוץ. נהרג בשל טעות אנוש שלו עצמו. ישראל ריינהרץ ז"ל - אביה של גיסתי שלא הספיקה להכיר אותו. נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. משה כהן ז"ל - דוד של בעלי , שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ולאחר מכן נפטר מפצעיו. יגאל ברוך ז"ל - חבר ילדות שנהרג בנסיבות טרגיות. לזכרם של עוד רבים, בוגרי המוסד בו אני עובדת, הכרתי אותם ילדים, נערים, חיילים: אלכס גלדקוב ז"ל, רונן פלד ז"ל, שני אביצדק ז"ל, צביקה גולומבק ז"ל. יהי זכרם ברוך
שיר סתיו 5
New member
../images/Emo16.gifלזכרם
אמשל מילואימניק טחון
New member
מיקה ../images/Emo24.gif../images/Emo7.gif../images/Emo24.gifאיתך בכל מילה
לזכרו של תלמידי אמיר
אמיר היה אדם שנוגע בך באיזה שהוא שלב בחיים נוגע והרושם נותר חי ולא מרפה. אמיר נפל במוצב דלעת בלבנון לפני 11 שנים והכאב עדיין עמוק כשנהרג כתבתי לאמיר את הדברים הבאים: הכרתי פעם נסיך קטן, נסיך במשקפיים, רזה וגבוה, חצי חיוך תלוי בזוית הפה, מחכה להזדמנות הבאה לומר משהוא שיצחיק אותי באמצע השיעור, בכיתה... הידעת כמה אהבתי אותך כתלמיד שלי? הידעת כמה הערכתי אותך כאדם? מעולם מאז שהכרתי אותך, לא פגשתי תלמיד שמקבל ציון נמוך יחסית ליכולתו בשיוויון נפש של "יש דברים שיותר חשובים בחיים" (כל כך נכון...) שמקבל את החיים בהומור , בחיוך, בשמחת חיים ובאותה נשימה גם בשיווין נפש. אני מנסה להעביר לתלמידי גישה זו ששבתה את ליבי ואינני מצליחה. כנראה שנסיכים כמוך פוגשים רק פעם בחיים. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין...
אמיר היה אדם שנוגע בך באיזה שהוא שלב בחיים נוגע והרושם נותר חי ולא מרפה. אמיר נפל במוצב דלעת בלבנון לפני 11 שנים והכאב עדיין עמוק כשנהרג כתבתי לאמיר את הדברים הבאים: הכרתי פעם נסיך קטן, נסיך במשקפיים, רזה וגבוה, חצי חיוך תלוי בזוית הפה, מחכה להזדמנות הבאה לומר משהוא שיצחיק אותי באמצע השיעור, בכיתה... הידעת כמה אהבתי אותך כתלמיד שלי? הידעת כמה הערכתי אותך כאדם? מעולם מאז שהכרתי אותך, לא פגשתי תלמיד שמקבל ציון נמוך יחסית ליכולתו בשיוויון נפש של "יש דברים שיותר חשובים בחיים" (כל כך נכון...) שמקבל את החיים בהומור , בחיוך, בשמחת חיים ובאותה נשימה גם בשיווין נפש. אני מנסה להעביר לתלמידי גישה זו ששבתה את ליבי ואינני מצליחה. כנראה שנסיכים כמוך פוגשים רק פעם בחיים. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין...
דתיה קסומה
New member
לזכר הנופלים והנופלות ../images/Emo16.gif
שבזכותם ובגבורתם אנו זכינו לחיות את חיינו במדינת היהודים ומקבלים בשמחה כל אדם באשר הוא.
שבזכותם ובגבורתם אנו זכינו לחיות את חיינו במדינת היהודים ומקבלים בשמחה כל אדם באשר הוא.
אמשל מילואימניק טחון
New member
לא יכולה להתמודד עם השמות והמספרים
נסיתי, באמת שניסיתי לנסח הודעה שתזכיר את כל אלה שהכרתי ונפלו במערבות ישראל. לא עמדתי בכך. בחרתי להעתיק לכאן קטע שכתבתי ביום כיפור האחרון, בפורום אחר, בדיון שהתפתח על "המלחמה ההיא". המלחמה ההיא, היתה ארוע מכונן בחייהם של רבים משכבת הגיל שלי. כל כך הרבה חברים איבדנו אז ומאז. כל כך קשה לי להתמודד עם מה שבני יקירי מתמודד גם היום, עד שברחתי למלחמה ההיא: "במלחמה ההיא הייתי במילואים אחי, שהיה באותה מלחמה בקורס קציני שריון. רק בן 19, "מורעל" קשות על הצבא בכלל ועל השיריון בפרט. בוגר הפנימיה הצבאית של בי"ס הריאלי בחיפה - מוסד מפואר, שהוציא מתוכו הרבה גנראלים ורמטכ"לים. במשך המלחמה - עם התמשך הקרבות - היתה איזו תקופה של כ-3 שלושה שבועות שלא מצאו אותו בשום מקום. הדבר נבע מציוות שונה של הטנקים וירידה לאזור הקרבות של רוב הכלים על השרשראות. הוא הוכרז נעדר. לא צריכה להסביר מה זה אומר... אני שירתתי במלחמה ההיא במילואים, במפקדת חיל אויר. אני גם הצלחתי למצוא אותו. באחד הלילות, הגעתי למשמרת והכרזתי: "אני עכשיו הולכת למצוא את אחי ושאף אחד לא יפנה אלי בכלל". התיישבתי ליד המרכזיה המשוכללת (במונחים של אז) והתחלתי לקרוא ליחידות שונות. לא יודעת איך, אבל אחרי הרבה שעות הגעתי אל מישהו בחפ"ק של אריק שרון. הוא טען שאחי מסופח אליהם ונמצא בפאיד (כבר בצד המערבי של התעלה - מה שקראנו אז אפריקה). בגלל שחשדתי שהוא רק רוצה לנער אותי - ביקשתי שייצור קשר. אני לא שמעתי, אבל הוא ביקש ממני למסור לו מה שאני מבקשת להעביר. קודם כל שאלתי, באמצעות אותו איש קשר, כמה שאלות שרק אחי ידע את התשובות עליהן. כשהתשובות השביעו את רצוני והבנתי שאכן באחי מדובר - השתוללתי משמחה. התקשרתי הביתה להודיע להורים. עבר קצת זמן עד שגם אמא שלי האמינה שזה נכון. בהמשך, כשהכל נעשה "מאורגן" יותר, אפילו ניצלתי את עובדת היותי מילואימניקית בצומת מאד רגיש, והצלחתי להסדיר לו טיסות "ארצה" ובחזרה - בזמן חופשות קצרות שקיבל. כמה חודשים לאחר תום הקרבות, כשהתבררו ממדי האבידות, הנעדרים והשבויים, והתבררו ממדי האבדות בקרב החברים שלו - נפל ה"בום" הגדול. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער וגם בילבול. על טראומה ועל פוסט טראומה לא דיברו אז, ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו: המון אהבה וגם אהבה ועוד אהבה... יום אחד, הוא התלווה אלי לנסיעה לרמת השרון. בדרך עברנו ליד השלט המורה על בית העלמין הצבאי בקרית שאול. ואחי, שתמיד היה ציני עד כדי ארסיות, אומר: "רואה? הסתכלי שמאלה - הנה כאן "עיר הנוער". עברו בערך שתי שניות עד שנפל לי האסימון ואני הרבצתי ברקס אדיר, שמטתי את הידיים מההגה וחיבקתי אותו חזק חזק - ושנינו בכינו באמצע הכביש...לא זוכרת אם צפרו לנו או קיללו אותנו. זוכרת בבירור את האמירה הזאת ואת הבכי הגדול (ואולי אפילו טיפה משחרר) - שהגיע בעקבותיה."
נסיתי, באמת שניסיתי לנסח הודעה שתזכיר את כל אלה שהכרתי ונפלו במערבות ישראל. לא עמדתי בכך. בחרתי להעתיק לכאן קטע שכתבתי ביום כיפור האחרון, בפורום אחר, בדיון שהתפתח על "המלחמה ההיא". המלחמה ההיא, היתה ארוע מכונן בחייהם של רבים משכבת הגיל שלי. כל כך הרבה חברים איבדנו אז ומאז. כל כך קשה לי להתמודד עם מה שבני יקירי מתמודד גם היום, עד שברחתי למלחמה ההיא: "במלחמה ההיא הייתי במילואים אחי, שהיה באותה מלחמה בקורס קציני שריון. רק בן 19, "מורעל" קשות על הצבא בכלל ועל השיריון בפרט. בוגר הפנימיה הצבאית של בי"ס הריאלי בחיפה - מוסד מפואר, שהוציא מתוכו הרבה גנראלים ורמטכ"לים. במשך המלחמה - עם התמשך הקרבות - היתה איזו תקופה של כ-3 שלושה שבועות שלא מצאו אותו בשום מקום. הדבר נבע מציוות שונה של הטנקים וירידה לאזור הקרבות של רוב הכלים על השרשראות. הוא הוכרז נעדר. לא צריכה להסביר מה זה אומר... אני שירתתי במלחמה ההיא במילואים, במפקדת חיל אויר. אני גם הצלחתי למצוא אותו. באחד הלילות, הגעתי למשמרת והכרזתי: "אני עכשיו הולכת למצוא את אחי ושאף אחד לא יפנה אלי בכלל". התיישבתי ליד המרכזיה המשוכללת (במונחים של אז) והתחלתי לקרוא ליחידות שונות. לא יודעת איך, אבל אחרי הרבה שעות הגעתי אל מישהו בחפ"ק של אריק שרון. הוא טען שאחי מסופח אליהם ונמצא בפאיד (כבר בצד המערבי של התעלה - מה שקראנו אז אפריקה). בגלל שחשדתי שהוא רק רוצה לנער אותי - ביקשתי שייצור קשר. אני לא שמעתי, אבל הוא ביקש ממני למסור לו מה שאני מבקשת להעביר. קודם כל שאלתי, באמצעות אותו איש קשר, כמה שאלות שרק אחי ידע את התשובות עליהן. כשהתשובות השביעו את רצוני והבנתי שאכן באחי מדובר - השתוללתי משמחה. התקשרתי הביתה להודיע להורים. עבר קצת זמן עד שגם אמא שלי האמינה שזה נכון. בהמשך, כשהכל נעשה "מאורגן" יותר, אפילו ניצלתי את עובדת היותי מילואימניקית בצומת מאד רגיש, והצלחתי להסדיר לו טיסות "ארצה" ובחזרה - בזמן חופשות קצרות שקיבל. כמה חודשים לאחר תום הקרבות, כשהתבררו ממדי האבידות, הנעדרים והשבויים, והתבררו ממדי האבדות בקרב החברים שלו - נפל ה"בום" הגדול. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער וגם בילבול. על טראומה ועל פוסט טראומה לא דיברו אז, ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו: המון אהבה וגם אהבה ועוד אהבה... יום אחד, הוא התלווה אלי לנסיעה לרמת השרון. בדרך עברנו ליד השלט המורה על בית העלמין הצבאי בקרית שאול. ואחי, שתמיד היה ציני עד כדי ארסיות, אומר: "רואה? הסתכלי שמאלה - הנה כאן "עיר הנוער". עברו בערך שתי שניות עד שנפל לי האסימון ואני הרבצתי ברקס אדיר, שמטתי את הידיים מההגה וחיבקתי אותו חזק חזק - ושנינו בכינו באמצע הכביש...לא זוכרת אם צפרו לנו או קיללו אותנו. זוכרת בבירור את האמירה הזאת ואת הבכי הגדול (ואולי אפילו טיפה משחרר) - שהגיע בעקבותיה."
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.