לזכרה ../images/Emo16.gif
היום היה נחמד. חמים. בבוקר בעבודה, כרגיל. עובדת. מדחיקה אפילו. יודעת שבשעה שתיים צריכה לצאת. הודעתי מראש. אזכרה. אחותי. שנתיים. לא היו לי הרבה פעלים. נסעתי לקניון איילון. קבעתי שחברה תאסוף אותי. הקדמתי קצת. הספקתי לקנות מתנה ליומולדת של אמא. אחותי השניה משתחררת מהצבא. גם לה קניתי מתנה. זוג משקפיים חדש. הקודמים נשברו לי בטעות. וצריך, בשביל הפאסון, לאזכרה. משקפיים שחורים, מסגרת עבה. קלאסה. היא בטח היתה מאשרת את הזוג הזה. קנייה מוצלחת. בשלוש ורבע עדיין פקקים לכיוון הבית של ההורים. בצומת אשדוד מתקשרת לאמא. "לבוא הביתה או ישר לבית העלמין?". מגיעה הביתה, סבא וסבתא שם. נשיקות. גם הסבתא השניה. עוד נשיקות. הדודים, אחותי, אחי, אמא. התמונה שלה בסלון, מסתכלת אחורנית ופלאש ותפסו אותה עם חצי חיוך, קצת מופתעת שמצלמים. כנראה. כשנכנסים לסלון בבית, התמונה ישר תופסת. המבט הזה. למות. העיניים האלה. כאילו רודפות אחרייך לכל מקום שתלך בו בסלון. בארבע וקצת נוסעים לבית העלמין. שם מחכים עוד אנשים. עוד נשיקות וחיבוקים ומבטים מהוססים. אני עם המשקפיים. מחייכת קצת למי שאני מזהה. היתה עוד אזכרה, בשורה ליד. חיכינו. לא מערבבים. עומדים בצד, השמש מחממת. אני מביטה בכולם, מפטפטים. ארבע עשרים וחמש. הרב של האזכרה הקודמת מתקרב. תפילות. פעם ראשונה שאני מקשיבה לתפילות המיוחדות שמקריאים מעל מצבה. עצובות מאוד, אבל גם מלאות תקווה לעולם הבא. בקשות ותחינות מהקדוש ההוא, שלוקח בלי לשאול. שידאג לה. שישמור עליה. שישלח מלאך שיתמוך בה בעולם הבא. נושכת שפתיים. המשקפיים מגנים עליי. אבל רק קצת. פתאום העיניים מדממות דמעות. לאט לאט אבל בבטחה. בכי. בשנה שעברה לא בכיתי. זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו. שנה נוספת עברה. והפעם הרשיתי לעצמי לוותר על הניתוק הרגשי מהמצבה. מסתכלת על הכיתוב, מקשיבה לתפילות, לא מצליחה להסתכל על כלום מלבד על המשפט שחחקנו באבן: "ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה" וכמה יפה היתה. למות. בוכה. עם רעש וטישיו ודמעות שעוברות את המשקפיים, מתגלגלות על הלחי, נושרות להן על הג´קט. הטישיו מנסה לסדר. אני רועדת כולי. בוכה. שומעת שגם אמא מושכת באף. לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי. לא מתחבקת עם אף אחד. זה רק אני עכשיו. אני והיא, ומצבה אחת מפרידה בינינו. מצבה ושנתיים. זה רק אני והיא, ושנתיים ומצבה ותפילות. אחר כך "אשת חייל", הרב מדקלם בעל פה. אני שמה לב שהוא לא קורא בספר המיוחד שלו. אבא קורא קדיש. פעמיים אני קולטת שהוא נחנק. ואני בוכה. מרשה לעצמי לבכות. חברה שלי מתקרבת ומחבקת. אני לא מחזירה חיבוק. נותנת לה לחבק אבל נשארת עם הבכי שלי. חצי שעה עומדת שם. בכי. ואללה. הפתעתי את עצמי. פתאום המצבה הזו אומרת לי משהו. לא יאמן. אבן חברונית ומעליה סלע בזלת, והשם שלה מקובע עליו ויש גם אבן אמאטיס סגולה שאני ואבא קנינו במיוחד אחרי השבעה. סגול זה הצבע שלה, ובזריחה, כל בוקר, האבן מנצנצת בגלל האור של השמש. אהבה נצנצים. כל הזמן נוצץ על הלחיים, בטעם. קלאסה. מתפזרים קצת. סיגריה. אני רואה שחברים שלה עומדים מאחורה. מסתכלים. שנתיים. בחמש חוזרים הביתה, ביחד. תפילת ערבית. ברכות, קצת אוכל, שתייה. קצת צוחקים. בשבע מתחילה לאסוף את עצמי. חוזרת הביתה. בדרך אני וחברתי מקשקשות. וברקע, מאחורי המוח, איפה שהגלגלים, השם שלה, בריפיט. שוב ושוב ושוב. היא כבר לא פה שנתיים. מצבה אחת, תפילות, רב תימני שמסלסל, והדמעות שלי. בינינו, לתמיד. לזכרך, אחותי האהובה. יום אחד אני ואת נשב לשיחה ארוכה, על קפה וקוראסונים וסיגריה ונתפוצץ מצחוק. זוכרת איך פעם היינו מצחיקות האחת את השניה? מתגלגלות מצחוק. סער הגיע והצחיק אותי, את יודעת? והוא אמר איך שלי ולך יש אותו צחוק, מתגלגל למרחקים. איך שלי ולך. לי לך. לילך. אחותי. כמה עצב, כמה. וכאבים. אוף, מתגעגעת אלייך, לעזאזל. תבואי לחלום שלי הלילה? חיבוק אחד, טוב? רק לחיבוק ונצחק קצת. יש לי מלא בדיחות חדשות, את יודעת? שנתיים אני אוספת אותן. כבר אין את האוטומט הזה להתקשר אלייך כשאני שומעת בדיחה טובה. עבר לי אחרי חצי שנה בערך מההלוויה שלך. אבל כל פעם שומעת בדיחה טובה, ישר חושבת איך היית מעריכה אותה וצוחקת. מה זה צוחקת, מתגלגלת מצחוק. לילך שלי. אחותי. מתגעגעת, ממי. המון. תבואי לחלום, בבקשה. רק לקצת. ותוודאי שאני אזכור אותו בבוקר, טוב? לילך... אבא ואמא בסדר, נראה לי. שמרו על פאסון הערב, משום מה. אמא התרוצצה כל הערב, את יודעת, זו הדרך שלה, תמיד זה היה ככה. מתרוצצת בשביל להעסיק את עצמה. בלילה היא תבכה. אני יודעת. ואבא ישתוק בטח. כרגיל. בן כבר בגובה שלי, את יודעת? וליאת משתחררת מהצבא עוד שבוע. ועוד שנה היא תהיה בגילך. והיא רוצה לעשות תואר. ואנחנו מדברות עלייך, שתדעי. לא תמיד, קשה לה. אני שמה לב שקשה לה לדבר עלייך. אבל לפעמים. כשיוצא. סער משתחרר עוד כמה חודשים מהקבע. אלעד בצבא, חתום לאיזה ארבע שנים. שרי רוצה להתחתן עם טייס אמריקאי. קטעים, בחיי. מזי בסוף נשארת בארץ. ראיתי אותם היום. הם היו עצובים נורא. עמדו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. אבל בטח את יודעת את הכל. או שלא. כל יום אני חושבת משהו אחר. את כן מסתכלת עלינו, לא מסתכלת עלינו. יש חיים אחרי, או שהכל נגמר? ואלוהים? באמת קיים או סתם פיקציה? ואם כן, תגידי לו שיפסיק עם זה. נשבר לנו כאן. שיפסיק וזהו. אי אפשר להמשיך ככה. תגידי לו, שכשיגיע יומי, הוא ידע שהגעתי. אני אעשה לו בלאגן שם. יש לי רשימה ארוכה של תלונות. השקיעות המדהימות שהוא מסדר לנו כל ערב לא מפצות על זה שלקח אותך לשם. גם התינוק החדש של מדי לא מפצה. תינוקות וזריחות ושקיעות זה אחלה, אבל אני רוצה שאת תהיי פה. לחבק. אני מסיימת עכשיו. הדמעות עוד פעם. אוהבת, אני.
היום היה נחמד. חמים. בבוקר בעבודה, כרגיל. עובדת. מדחיקה אפילו. יודעת שבשעה שתיים צריכה לצאת. הודעתי מראש. אזכרה. אחותי. שנתיים. לא היו לי הרבה פעלים. נסעתי לקניון איילון. קבעתי שחברה תאסוף אותי. הקדמתי קצת. הספקתי לקנות מתנה ליומולדת של אמא. אחותי השניה משתחררת מהצבא. גם לה קניתי מתנה. זוג משקפיים חדש. הקודמים נשברו לי בטעות. וצריך, בשביל הפאסון, לאזכרה. משקפיים שחורים, מסגרת עבה. קלאסה. היא בטח היתה מאשרת את הזוג הזה. קנייה מוצלחת. בשלוש ורבע עדיין פקקים לכיוון הבית של ההורים. בצומת אשדוד מתקשרת לאמא. "לבוא הביתה או ישר לבית העלמין?". מגיעה הביתה, סבא וסבתא שם. נשיקות. גם הסבתא השניה. עוד נשיקות. הדודים, אחותי, אחי, אמא. התמונה שלה בסלון, מסתכלת אחורנית ופלאש ותפסו אותה עם חצי חיוך, קצת מופתעת שמצלמים. כנראה. כשנכנסים לסלון בבית, התמונה ישר תופסת. המבט הזה. למות. העיניים האלה. כאילו רודפות אחרייך לכל מקום שתלך בו בסלון. בארבע וקצת נוסעים לבית העלמין. שם מחכים עוד אנשים. עוד נשיקות וחיבוקים ומבטים מהוססים. אני עם המשקפיים. מחייכת קצת למי שאני מזהה. היתה עוד אזכרה, בשורה ליד. חיכינו. לא מערבבים. עומדים בצד, השמש מחממת. אני מביטה בכולם, מפטפטים. ארבע עשרים וחמש. הרב של האזכרה הקודמת מתקרב. תפילות. פעם ראשונה שאני מקשיבה לתפילות המיוחדות שמקריאים מעל מצבה. עצובות מאוד, אבל גם מלאות תקווה לעולם הבא. בקשות ותחינות מהקדוש ההוא, שלוקח בלי לשאול. שידאג לה. שישמור עליה. שישלח מלאך שיתמוך בה בעולם הבא. נושכת שפתיים. המשקפיים מגנים עליי. אבל רק קצת. פתאום העיניים מדממות דמעות. לאט לאט אבל בבטחה. בכי. בשנה שעברה לא בכיתי. זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו. שנה נוספת עברה. והפעם הרשיתי לעצמי לוותר על הניתוק הרגשי מהמצבה. מסתכלת על הכיתוב, מקשיבה לתפילות, לא מצליחה להסתכל על כלום מלבד על המשפט שחחקנו באבן: "ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה" וכמה יפה היתה. למות. בוכה. עם רעש וטישיו ודמעות שעוברות את המשקפיים, מתגלגלות על הלחי, נושרות להן על הג´קט. הטישיו מנסה לסדר. אני רועדת כולי. בוכה. שומעת שגם אמא מושכת באף. לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי. לא מתחבקת עם אף אחד. זה רק אני עכשיו. אני והיא, ומצבה אחת מפרידה בינינו. מצבה ושנתיים. זה רק אני והיא, ושנתיים ומצבה ותפילות. אחר כך "אשת חייל", הרב מדקלם בעל פה. אני שמה לב שהוא לא קורא בספר המיוחד שלו. אבא קורא קדיש. פעמיים אני קולטת שהוא נחנק. ואני בוכה. מרשה לעצמי לבכות. חברה שלי מתקרבת ומחבקת. אני לא מחזירה חיבוק. נותנת לה לחבק אבל נשארת עם הבכי שלי. חצי שעה עומדת שם. בכי. ואללה. הפתעתי את עצמי. פתאום המצבה הזו אומרת לי משהו. לא יאמן. אבן חברונית ומעליה סלע בזלת, והשם שלה מקובע עליו ויש גם אבן אמאטיס סגולה שאני ואבא קנינו במיוחד אחרי השבעה. סגול זה הצבע שלה, ובזריחה, כל בוקר, האבן מנצנצת בגלל האור של השמש. אהבה נצנצים. כל הזמן נוצץ על הלחיים, בטעם. קלאסה. מתפזרים קצת. סיגריה. אני רואה שחברים שלה עומדים מאחורה. מסתכלים. שנתיים. בחמש חוזרים הביתה, ביחד. תפילת ערבית. ברכות, קצת אוכל, שתייה. קצת צוחקים. בשבע מתחילה לאסוף את עצמי. חוזרת הביתה. בדרך אני וחברתי מקשקשות. וברקע, מאחורי המוח, איפה שהגלגלים, השם שלה, בריפיט. שוב ושוב ושוב. היא כבר לא פה שנתיים. מצבה אחת, תפילות, רב תימני שמסלסל, והדמעות שלי. בינינו, לתמיד. לזכרך, אחותי האהובה. יום אחד אני ואת נשב לשיחה ארוכה, על קפה וקוראסונים וסיגריה ונתפוצץ מצחוק. זוכרת איך פעם היינו מצחיקות האחת את השניה? מתגלגלות מצחוק. סער הגיע והצחיק אותי, את יודעת? והוא אמר איך שלי ולך יש אותו צחוק, מתגלגל למרחקים. איך שלי ולך. לי לך. לילך. אחותי. כמה עצב, כמה. וכאבים. אוף, מתגעגעת אלייך, לעזאזל. תבואי לחלום שלי הלילה? חיבוק אחד, טוב? רק לחיבוק ונצחק קצת. יש לי מלא בדיחות חדשות, את יודעת? שנתיים אני אוספת אותן. כבר אין את האוטומט הזה להתקשר אלייך כשאני שומעת בדיחה טובה. עבר לי אחרי חצי שנה בערך מההלוויה שלך. אבל כל פעם שומעת בדיחה טובה, ישר חושבת איך היית מעריכה אותה וצוחקת. מה זה צוחקת, מתגלגלת מצחוק. לילך שלי. אחותי. מתגעגעת, ממי. המון. תבואי לחלום, בבקשה. רק לקצת. ותוודאי שאני אזכור אותו בבוקר, טוב? לילך... אבא ואמא בסדר, נראה לי. שמרו על פאסון הערב, משום מה. אמא התרוצצה כל הערב, את יודעת, זו הדרך שלה, תמיד זה היה ככה. מתרוצצת בשביל להעסיק את עצמה. בלילה היא תבכה. אני יודעת. ואבא ישתוק בטח. כרגיל. בן כבר בגובה שלי, את יודעת? וליאת משתחררת מהצבא עוד שבוע. ועוד שנה היא תהיה בגילך. והיא רוצה לעשות תואר. ואנחנו מדברות עלייך, שתדעי. לא תמיד, קשה לה. אני שמה לב שקשה לה לדבר עלייך. אבל לפעמים. כשיוצא. סער משתחרר עוד כמה חודשים מהקבע. אלעד בצבא, חתום לאיזה ארבע שנים. שרי רוצה להתחתן עם טייס אמריקאי. קטעים, בחיי. מזי בסוף נשארת בארץ. ראיתי אותם היום. הם היו עצובים נורא. עמדו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. אבל בטח את יודעת את הכל. או שלא. כל יום אני חושבת משהו אחר. את כן מסתכלת עלינו, לא מסתכלת עלינו. יש חיים אחרי, או שהכל נגמר? ואלוהים? באמת קיים או סתם פיקציה? ואם כן, תגידי לו שיפסיק עם זה. נשבר לנו כאן. שיפסיק וזהו. אי אפשר להמשיך ככה. תגידי לו, שכשיגיע יומי, הוא ידע שהגעתי. אני אעשה לו בלאגן שם. יש לי רשימה ארוכה של תלונות. השקיעות המדהימות שהוא מסדר לנו כל ערב לא מפצות על זה שלקח אותך לשם. גם התינוק החדש של מדי לא מפצה. תינוקות וזריחות ושקיעות זה אחלה, אבל אני רוצה שאת תהיי פה. לחבק. אני מסיימת עכשיו. הדמעות עוד פעם. אוהבת, אני.
גם אני מאחלת לך רק טוב! בהצלחה בכל מה שתעשה.