לו הייתי ילד...
הייתי מתגעגע לתקופת האבן. באותה תקופה נקבע חד משמעית שאשה היא רק רחם והנקה, ומשנגמרת ההנקה, קרי- גמר מוצר, נמסר הילד לידי אביו לכל דבר ולכל עניין. הילד הוכרז כרכוש אביו, בדיוק- ולא להבדיל- כמו התרנגולת וכמו הפרה של אביו. כל אחד מהם מקבל את המשמורת המתאימה לאופיו ולתכונותיו, וכן את המזונות הראויים לו. כל אחד מהם הינו לתכלית אחרת, אך אין זה מענייננו. המשמורת של התרנגולת מיושמת בלול, מזונותיה הם גרעינים ותכליתה להטיל ביצים. המשמורת של הפרה הינה ברפת, מזונותיה הוא חציר, ותכליתה לייצר חלב. הילד- משמורתו בבית מאובזר ומצוייד על פי התקנים העדכניים ביותר, מזונותיו הם האוכל הטעים ביותר, ותכליתו ללכת בדרכי אביו, ובבוא העת לרשת את מקומו. הילד נמצא בבית אחד וקבוע, והוריו אינם תולשים שערות ראשו, זה של זו וכן להיפך. נקודת המוצא העקרונית הינה טובת הילד, ולא שום אינטרס כלכלי או פוליטי של מאן דהוא. אבל לא בתקופת האבן אנחנו חיים, אלא במאה העשרים ואחת. טובת הילד הפכה למשהו אמורפי שמשתנה לפי הצרכים של האמא. ילדים עד גיל שש הם אצל אימם על פי חזקת הגיל הרך. לאחר גיל שש הם אצל אימם בגלל עקרון ההמשכיות. בסיטואציה של שני ילדים שאחד מהם יותר מגיל שש, נקבע עקרון אחר שלפיו לא מפרידים בין אחים (רק בין הורים מותר להפריד). ואחרון, לסיטואציה שבזמן הגירושים מלאו לקטן שבין הילדים שש שנים, נקבע עקרון עקר ועקרוני נוסף שלפיו טובת הילדים שיהיו אצל אימם בכל מקרה. ואני כילד שואל את עצמי, אם זיקתי לשני הורי היא שיוויונית מתמטית, אז מדוע לא אחלק את זמני בין בתי הורי באותו יחס מתמטי שיוויוני. כמו כן, אם זיקתי אל שני הורי היא שיוויונית מתמטית, מדוע שני לא ישאו הם בהוצאותי בחלוקה שווה. שמעתי הצעה שלפיה הורים ישאו בהוצאות ילדיהם באופן יחסי להכנסותיהם, ואני שואל את עצמי איזה שטויות הם אלה, ומה שונה זה ממיסי בית משותף כאשר אתה משלם לפי שטח דירה, ללא קשר להכנסותיך ועושרך. מנגד, אם האב הוא רק בנק זרע והילד שייך לאם, וטובתו של הילד שיהיה אצל אימו, אז מה לעזאזל רוצים מהאב. עשה מה שעשה וזהו, כמו כל זכר בבעלי חיים שממלא את יעודו הביולוגי. למה הוא- האב- צריך לשאת במזונות של ילדים ששייכים לגרושתו. מילא לתת כסף לאשה עניה מטעמים של צדקה, אבל למה מכריחים אותו לשלם לשנואת נפשו. אבל אני בסך הכל ילד, וכשאהיה גדול- מבטיח לכם שגם אני אתגרש, והילד שלי ישאל את אותן שאלות קשות.
הייתי מתגעגע לתקופת האבן. באותה תקופה נקבע חד משמעית שאשה היא רק רחם והנקה, ומשנגמרת ההנקה, קרי- גמר מוצר, נמסר הילד לידי אביו לכל דבר ולכל עניין. הילד הוכרז כרכוש אביו, בדיוק- ולא להבדיל- כמו התרנגולת וכמו הפרה של אביו. כל אחד מהם מקבל את המשמורת המתאימה לאופיו ולתכונותיו, וכן את המזונות הראויים לו. כל אחד מהם הינו לתכלית אחרת, אך אין זה מענייננו. המשמורת של התרנגולת מיושמת בלול, מזונותיה הם גרעינים ותכליתה להטיל ביצים. המשמורת של הפרה הינה ברפת, מזונותיה הוא חציר, ותכליתה לייצר חלב. הילד- משמורתו בבית מאובזר ומצוייד על פי התקנים העדכניים ביותר, מזונותיו הם האוכל הטעים ביותר, ותכליתו ללכת בדרכי אביו, ובבוא העת לרשת את מקומו. הילד נמצא בבית אחד וקבוע, והוריו אינם תולשים שערות ראשו, זה של זו וכן להיפך. נקודת המוצא העקרונית הינה טובת הילד, ולא שום אינטרס כלכלי או פוליטי של מאן דהוא. אבל לא בתקופת האבן אנחנו חיים, אלא במאה העשרים ואחת. טובת הילד הפכה למשהו אמורפי שמשתנה לפי הצרכים של האמא. ילדים עד גיל שש הם אצל אימם על פי חזקת הגיל הרך. לאחר גיל שש הם אצל אימם בגלל עקרון ההמשכיות. בסיטואציה של שני ילדים שאחד מהם יותר מגיל שש, נקבע עקרון אחר שלפיו לא מפרידים בין אחים (רק בין הורים מותר להפריד). ואחרון, לסיטואציה שבזמן הגירושים מלאו לקטן שבין הילדים שש שנים, נקבע עקרון עקר ועקרוני נוסף שלפיו טובת הילדים שיהיו אצל אימם בכל מקרה. ואני כילד שואל את עצמי, אם זיקתי לשני הורי היא שיוויונית מתמטית, אז מדוע לא אחלק את זמני בין בתי הורי באותו יחס מתמטי שיוויוני. כמו כן, אם זיקתי אל שני הורי היא שיוויונית מתמטית, מדוע שני לא ישאו הם בהוצאותי בחלוקה שווה. שמעתי הצעה שלפיה הורים ישאו בהוצאות ילדיהם באופן יחסי להכנסותיהם, ואני שואל את עצמי איזה שטויות הם אלה, ומה שונה זה ממיסי בית משותף כאשר אתה משלם לפי שטח דירה, ללא קשר להכנסותיך ועושרך. מנגד, אם האב הוא רק בנק זרע והילד שייך לאם, וטובתו של הילד שיהיה אצל אימו, אז מה לעזאזל רוצים מהאב. עשה מה שעשה וזהו, כמו כל זכר בבעלי חיים שממלא את יעודו הביולוגי. למה הוא- האב- צריך לשאת במזונות של ילדים ששייכים לגרושתו. מילא לתת כסף לאשה עניה מטעמים של צדקה, אבל למה מכריחים אותו לשלם לשנואת נפשו. אבל אני בסך הכל ילד, וכשאהיה גדול- מבטיח לכם שגם אני אתגרש, והילד שלי ישאל את אותן שאלות קשות.