רגע לפני ש הסתיו יניף את דגליו הים ינעל מגפיו. במכונית, שלמה ארצי שוכב במיטה ולוחש לה אהבה המילים נושרות ואני בעולם של פפיטה שחור ולבן עם צחוק שבוכה יוצקת דמעות של תוגה מנסה לארוג צעיפים של שמחה יודעת ש רק גלי הים ילחשו לגופי אהבה.
חושפת נשמתי לרעד בתוכך, היקום נטע בי ערגות. טבע בי חותם יצרים, ברא ישות חדשה להתערטל בה. יוצאת למסע הצלילים והרוך טוב ורע נארגים בי בסימפוניה מאוזנת, באמונה. אני הנשמה שנבראה לך.
זוכרת ימים אחרונים של סתיו רוח חרישית מלטפת מילים שנאלמו לנוכח התחושות. ולעיתים נדמה שעם התערטלות העצים מתערטלים המבטים נפגשים לרגע אחד של הבנה. זוכרת לילות ירח קרירים כוכב ביישן מנצנץ בגעגוע את פעימות ליבך היוצרות בנפשי תעתוע. והחול.. גרגירים אין סופיים על שפת הים לו רק יכולתי לאחוז אותם בידי לנצור את אותו הרגע בו כבשת את ליבי.
