לוותר על חלומות?
הייתי כותב כאן הרבה בפורום חלקכם אוליי זוכרים אותי כמי שרצה להיות פוליטיקאי... פוליטיקאי אומנם עדיין לא נהייתי אבל כן הבנתי כמה דברים בחיים. אז רציתי לשאול אותכם משהוא ...איך מוותרים על חלומות? משחר ילדותי הייתי בטוח שאני ילמד מקצוע מכובד ויצליח בחיים.אבל בינתיים החיים הראו לי אחרת. באתי ממשפחה מאוד ענייה ולא תומכת ובתחילת דרכי בבית הספר הייתי תלמיד גרוע. כשאחת המורות שמה לב לפוטנציאל שלי קיבלתי חונך ובזכותו נהייתי אחד התלמידים הטובים בכיתה. סיימתי את התיכון בכיתת מצטיינים אחד התלמידים הכי טובים.הלימודים וההשכלה הפכו למה שבנה את הביטחון העצמי שלי. לאחר הצבא עשיתי פסיכומטרי וקיבלתי ציון די טוב . אחריי שחזרתי מהצבא החיים בבית הפכו לבלתי ניסבלים,אמא שלי היא אישה מאוד בודדה אם בעיות נפשיות רבות, היא העיפה את אחותי מהבית וגם לי היא כל הזמן אומרת לעוף ואפילו פעם אחת זרקה את הדברים שלי מהבית. בפעם הראשונה יצאתי מהבית חצי שנה אחריי השחרור ,ההתחלה הייתה קשה אבל אחרי חצי שנה המצב התייצב חזרתי לקיים חיים חברתיים והייה לי טוב,החלטתי ללכת ללמוד . אומנם הייתי יכול להתקבל כמעט לכל מקום אבל ההורים שלי לחצו עליי ללכת לפקולטה מאוד יוקרתית , כאן אני חייב לציין שהיחסים שלי אם אמא הם מאוד דו צדדיים כשהיא במצב נפשי בסדר היא אמא מאוד תומכת ומבינה, כשהמצב הנפשי שלה לא בסדר היא לא מסוגלת לדבר אם אף אחד רק צורחת ומקללת אותי כשאני חוזר הביתה, לפני שבועיים היא שוב התחילה לצעוק לי לעוף מהבית. בכל מקרה הדרך היחידה להגיע לפקולטה הזאת הייתה דרך מכינה או שיפור בגרויות, האמת היא שיכלתי לשפר בגרויות אבל העדפתי מכינה פשוט כי הייתי מקבל גם מגורים במעונות של האוניברסיטה. באותה תקופה בדיוק נגמר חוזה השכירות שלי וגם חידשתי את הקשר אם אמא אחריי שהרבה זמן לא היינו בקשר, בהתחלה כמובן היא הייתה ממש טובה אליי ,הייתי צריך שהיא תביא לי מסמכים שמעידים על מצב כלכלי כדי ללכת למכינה. חזרתי הביתה והייתי בטוח שזה זמני עד שאני יעבור למעונות.אבל..אמא שלי התנגדה לתכניות שלי בטענה שמכינה זה רק לעולים חדשים ולכן לא קבילתי את המסמכים.בהתחלה הייה לי די טוב בבית אז לא עזבתי נשארתי עוד חצי שנה ,ואז היא העיפה אותי שוב מהבית.שוב שכרתי דירה עם שותפים זה הייה מאוד קשה אבל אחריי זמן מה הייה בסדר ושמחת החיים התחילה לחזור אליי. אבל שוב הרגשתי לחץ מאוד גדול ללכת ללמוד.הפעם התחלתי לימודים בפקולטה די טובה אבל בעיר מאוד מרוחקת. המעבר לאותה עיר הייה מאוד קשה ,לא הכרתי שם אף אחד ולמרות זאת פגשתי חברים מהצבא העברתי איתם את הזמן, אבל בסופי שבוע הייתי נשאר שם לבד וזה הייה ממש קשה.גם הלימודים עצמם היו מאוד קשים בעיקר כי לא הייתה לי תמיכה של אף אחד ובשיחות שלי אם אמא קיבלתי רק ביקורת וצעקות. הייה לי ממש קשה להמשיך ככה וגם לא הייתי סגור על המקצוע שלמדתי, החלטתי שוב לעשות פסיכומטרי כדי ללכת ללמוד משהוא אחר זאת הייתה טעות נוראית. כאן גם סבא שלי שגר עם אמא ,נכנס לסיפור איתו יש לי יחסים מצוינים, והוא שיכנע אותי לחזור לגור אם אמא.זה נראה כמו צעד ממש מטומטם לחזור למקום שמתעללים בך רק כדי ללמוד שם לפסיכומטרי ,אבל פשוט ככה זה יצא.לי יש שעיפות ענקיות בחיים.והמשפחה יודעת לנצל את זה ממש טוב, כי קשה להגשים שעיפות בלי לקבל תמיכה כלשהיא.ככה יוצא שכל פעם שאני רוצה להגשית את השעיפות שלי אני חוזר למשפחה להתעללות לצעקות היום יומיות. עכשיו הבנתי שהדרך היחידה לצאת מזה היא פשוט לוותר על הלימודים לתקופה הקרובה או פשוט ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בהתחלה.אבל זה פשוט קשה רצח.הרעיון שאני חייב ללמוד תואר כל כך חזק אצלי בתודעה שממש קשה לי להילחם בו. אז איך מתמודדים אם זה איך מוותרים על חלומות?
הייתי כותב כאן הרבה בפורום חלקכם אוליי זוכרים אותי כמי שרצה להיות פוליטיקאי... פוליטיקאי אומנם עדיין לא נהייתי אבל כן הבנתי כמה דברים בחיים. אז רציתי לשאול אותכם משהוא ...איך מוותרים על חלומות? משחר ילדותי הייתי בטוח שאני ילמד מקצוע מכובד ויצליח בחיים.אבל בינתיים החיים הראו לי אחרת. באתי ממשפחה מאוד ענייה ולא תומכת ובתחילת דרכי בבית הספר הייתי תלמיד גרוע. כשאחת המורות שמה לב לפוטנציאל שלי קיבלתי חונך ובזכותו נהייתי אחד התלמידים הטובים בכיתה. סיימתי את התיכון בכיתת מצטיינים אחד התלמידים הכי טובים.הלימודים וההשכלה הפכו למה שבנה את הביטחון העצמי שלי. לאחר הצבא עשיתי פסיכומטרי וקיבלתי ציון די טוב . אחריי שחזרתי מהצבא החיים בבית הפכו לבלתי ניסבלים,אמא שלי היא אישה מאוד בודדה אם בעיות נפשיות רבות, היא העיפה את אחותי מהבית וגם לי היא כל הזמן אומרת לעוף ואפילו פעם אחת זרקה את הדברים שלי מהבית. בפעם הראשונה יצאתי מהבית חצי שנה אחריי השחרור ,ההתחלה הייתה קשה אבל אחרי חצי שנה המצב התייצב חזרתי לקיים חיים חברתיים והייה לי טוב,החלטתי ללכת ללמוד . אומנם הייתי יכול להתקבל כמעט לכל מקום אבל ההורים שלי לחצו עליי ללכת לפקולטה מאוד יוקרתית , כאן אני חייב לציין שהיחסים שלי אם אמא הם מאוד דו צדדיים כשהיא במצב נפשי בסדר היא אמא מאוד תומכת ומבינה, כשהמצב הנפשי שלה לא בסדר היא לא מסוגלת לדבר אם אף אחד רק צורחת ומקללת אותי כשאני חוזר הביתה, לפני שבועיים היא שוב התחילה לצעוק לי לעוף מהבית. בכל מקרה הדרך היחידה להגיע לפקולטה הזאת הייתה דרך מכינה או שיפור בגרויות, האמת היא שיכלתי לשפר בגרויות אבל העדפתי מכינה פשוט כי הייתי מקבל גם מגורים במעונות של האוניברסיטה. באותה תקופה בדיוק נגמר חוזה השכירות שלי וגם חידשתי את הקשר אם אמא אחריי שהרבה זמן לא היינו בקשר, בהתחלה כמובן היא הייתה ממש טובה אליי ,הייתי צריך שהיא תביא לי מסמכים שמעידים על מצב כלכלי כדי ללכת למכינה. חזרתי הביתה והייתי בטוח שזה זמני עד שאני יעבור למעונות.אבל..אמא שלי התנגדה לתכניות שלי בטענה שמכינה זה רק לעולים חדשים ולכן לא קבילתי את המסמכים.בהתחלה הייה לי די טוב בבית אז לא עזבתי נשארתי עוד חצי שנה ,ואז היא העיפה אותי שוב מהבית.שוב שכרתי דירה עם שותפים זה הייה מאוד קשה אבל אחריי זמן מה הייה בסדר ושמחת החיים התחילה לחזור אליי. אבל שוב הרגשתי לחץ מאוד גדול ללכת ללמוד.הפעם התחלתי לימודים בפקולטה די טובה אבל בעיר מאוד מרוחקת. המעבר לאותה עיר הייה מאוד קשה ,לא הכרתי שם אף אחד ולמרות זאת פגשתי חברים מהצבא העברתי איתם את הזמן, אבל בסופי שבוע הייתי נשאר שם לבד וזה הייה ממש קשה.גם הלימודים עצמם היו מאוד קשים בעיקר כי לא הייתה לי תמיכה של אף אחד ובשיחות שלי אם אמא קיבלתי רק ביקורת וצעקות. הייה לי ממש קשה להמשיך ככה וגם לא הייתי סגור על המקצוע שלמדתי, החלטתי שוב לעשות פסיכומטרי כדי ללכת ללמוד משהוא אחר זאת הייתה טעות נוראית. כאן גם סבא שלי שגר עם אמא ,נכנס לסיפור איתו יש לי יחסים מצוינים, והוא שיכנע אותי לחזור לגור אם אמא.זה נראה כמו צעד ממש מטומטם לחזור למקום שמתעללים בך רק כדי ללמוד שם לפסיכומטרי ,אבל פשוט ככה זה יצא.לי יש שעיפות ענקיות בחיים.והמשפחה יודעת לנצל את זה ממש טוב, כי קשה להגשים שעיפות בלי לקבל תמיכה כלשהיא.ככה יוצא שכל פעם שאני רוצה להגשית את השעיפות שלי אני חוזר למשפחה להתעללות לצעקות היום יומיות. עכשיו הבנתי שהדרך היחידה לצאת מזה היא פשוט לוותר על הלימודים לתקופה הקרובה או פשוט ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בהתחלה.אבל זה פשוט קשה רצח.הרעיון שאני חייב ללמוד תואר כל כך חזק אצלי בתודעה שממש קשה לי להילחם בו. אז איך מתמודדים אם זה איך מוותרים על חלומות?
