לוותר או להילחם?
אז הסיפור הוא כזה, אני בת 28 והכרתי מישהו לפני 4 חודשים, גם הוא בגילי. החיבור היה מיידי, הכימיה מטורפת, ממש היה ברור לשנינו שמצאנו את החצי השני שלנו. היה לנו ברור שזה לכל החיים.
לי היתה לפני רק מערכת רצינית אחת בחיי של שנה ועוד כמה של מס חודשים. אבל מעולם לא הרגשתי ככה, אפילו לא קרוב. תמיד אמרו לי שאני סגורה רגשית, ובאמת הייתי. אף פעם לא נתתי לעצמי להרגיש והייתי סגורה ועצורה.
אבל איתו.. הכל הלך "לפי הספר". עשינו תוכניות לעתיד, הוא הכיר לי את המשפחה שלו ולהיפך, החברים, בילינו, נסענו יחד, בקיצור הכל היה ורוד.
אבל היתה בעיה אחת, לי יש חתולים והוא..לא מחבב אותם במיוחד.
הבהרתי את עניין החתולים מההתחלה. הם שם, הם חלק ממני take it or leave it , הוא אמר שככה הוא הכיר אותי וכשיגיע הרגע הוא יתמודד.
אז הגיע הרגע.. הוא העלה את רעיון הלגור ביחד. האמת, אני בכלל לא חשבתי על זה, היינו רק 3 חודשים ביחד. אבל לשנינו נגמר החוזה בדירה באותו הזמן והוא החליט להעלות את הנושא.
התלהבתי, שמחתי כמו שלא שמחתי בחיי, אבל אז באותה נשימה הוא אמר שהוא לא רואה את עצמו חי עם החתולים, אבל כן רואה איתי עתיד ואו שמפרקים את החבילה עכשיו או שלוקחים איתנו רק 1-2. (יש 5..)
אני לא הסכמתי לוותר עליהם, אמרתי לו שיחשוב על זה כמה ימים, לא באמת האמנתי שהוא יוותר עלינו. שנמצא פתרונות, הם לא יכנסו לחדר שינה וכאלה, אני ישאב 7 פעמים ביום אם צריך (הוא חולה נקיון..) אבל לוותר עליהם אני לא יכולה.
אז הוא חשב ומשך אותי שבוע ואז העלתי את זה באחת השיחות בטלפון ואז הוא אמר שהוא החליט. שאין סיכוי שיגור איתם. אף פעם. הוא רצה שנישאר בקשר אבל אני אמרתי שאם זה לא מתקדם למקום רציני אין לי מה לחפש שם. ושם זה נגמר. בטלפון.
שבוע לא דיברנו, שבוע שהייתי שבר כלי, בחיים לא בכיתי בגלל בחור, בחיים לא הרגשתי ככה, כאילו חתכו לי חתיכה מהלב. שאני לא יכולה לנשום, לא יכולה לאכול, ללמוד או לעבוד.
נשברתי ושלחתי לו הודעה. שקשה לי ושאני מרגישה פספוס. הוא אמר שקשה לו גם אבל ההתכתבות לא הובילה לשום תקווה שנחזור. למחרת הוא רצה להיפגש שאני יביא לו משהו שהוא השאיר אצלי. נפגשנו מחוץ לבית שלי, היה מוזר ולא הצלחתי להגיד דברים שישבו על הלב.
זאת היתה סתם שיחה ריקה ששיחקתי אותה שהכל בסדר. כשלמעשה, אני שבורה. אחרי שנכנסתי הביתה הוא התקשר ושתק. כנראה רצה להגיד משהו ולא היה מסוגל. כשהדמעות התחילו לרדת לי ניתקתי.
עברו מאז 3 שבועות, וזה רק נהיה יותר קשה. זה לא עובר לי. אין שניה שאני לא חושבת עליו. אני לא רואה את חיי בלעדיו. נכון, שהיינו יחד רק 3 חודשים, וזה כלוםם.. אבל בחיים לא הרגשתי כזאת שלמות עם מישהו וכזאת שבורה בלעדיו.
אני יודעת שיכולנו למצוא פתרונות, אם הוא רק היה רוצה. ואולי החתולים היו רק תירוץ? הרי בהתחלה כשדיברנו על זה הוא אמר שהוא יתמודד עם זה.
אני מרגישה פאתטית.. אני מחזיקה את עצמי לא להתקשר.. אבל מרגישה גם שאת שלי עשיתי, שלחתי לו כבר הודעה, נתתי לו את האופציה לדבר על הדברים והוא התחמק.
אז בקיצור..לשחרר ולוותר על החיבור הזה שלא היה לי עם אף אחד? או לנסות ליצור קשר ולהסתכן בעוד אכזבה?
אז הסיפור הוא כזה, אני בת 28 והכרתי מישהו לפני 4 חודשים, גם הוא בגילי. החיבור היה מיידי, הכימיה מטורפת, ממש היה ברור לשנינו שמצאנו את החצי השני שלנו. היה לנו ברור שזה לכל החיים.
לי היתה לפני רק מערכת רצינית אחת בחיי של שנה ועוד כמה של מס חודשים. אבל מעולם לא הרגשתי ככה, אפילו לא קרוב. תמיד אמרו לי שאני סגורה רגשית, ובאמת הייתי. אף פעם לא נתתי לעצמי להרגיש והייתי סגורה ועצורה.
אבל איתו.. הכל הלך "לפי הספר". עשינו תוכניות לעתיד, הוא הכיר לי את המשפחה שלו ולהיפך, החברים, בילינו, נסענו יחד, בקיצור הכל היה ורוד.
אבל היתה בעיה אחת, לי יש חתולים והוא..לא מחבב אותם במיוחד.
הבהרתי את עניין החתולים מההתחלה. הם שם, הם חלק ממני take it or leave it , הוא אמר שככה הוא הכיר אותי וכשיגיע הרגע הוא יתמודד.
אז הגיע הרגע.. הוא העלה את רעיון הלגור ביחד. האמת, אני בכלל לא חשבתי על זה, היינו רק 3 חודשים ביחד. אבל לשנינו נגמר החוזה בדירה באותו הזמן והוא החליט להעלות את הנושא.
התלהבתי, שמחתי כמו שלא שמחתי בחיי, אבל אז באותה נשימה הוא אמר שהוא לא רואה את עצמו חי עם החתולים, אבל כן רואה איתי עתיד ואו שמפרקים את החבילה עכשיו או שלוקחים איתנו רק 1-2. (יש 5..)
אני לא הסכמתי לוותר עליהם, אמרתי לו שיחשוב על זה כמה ימים, לא באמת האמנתי שהוא יוותר עלינו. שנמצא פתרונות, הם לא יכנסו לחדר שינה וכאלה, אני ישאב 7 פעמים ביום אם צריך (הוא חולה נקיון..) אבל לוותר עליהם אני לא יכולה.
אז הוא חשב ומשך אותי שבוע ואז העלתי את זה באחת השיחות בטלפון ואז הוא אמר שהוא החליט. שאין סיכוי שיגור איתם. אף פעם. הוא רצה שנישאר בקשר אבל אני אמרתי שאם זה לא מתקדם למקום רציני אין לי מה לחפש שם. ושם זה נגמר. בטלפון.
שבוע לא דיברנו, שבוע שהייתי שבר כלי, בחיים לא בכיתי בגלל בחור, בחיים לא הרגשתי ככה, כאילו חתכו לי חתיכה מהלב. שאני לא יכולה לנשום, לא יכולה לאכול, ללמוד או לעבוד.
נשברתי ושלחתי לו הודעה. שקשה לי ושאני מרגישה פספוס. הוא אמר שקשה לו גם אבל ההתכתבות לא הובילה לשום תקווה שנחזור. למחרת הוא רצה להיפגש שאני יביא לו משהו שהוא השאיר אצלי. נפגשנו מחוץ לבית שלי, היה מוזר ולא הצלחתי להגיד דברים שישבו על הלב.
זאת היתה סתם שיחה ריקה ששיחקתי אותה שהכל בסדר. כשלמעשה, אני שבורה. אחרי שנכנסתי הביתה הוא התקשר ושתק. כנראה רצה להגיד משהו ולא היה מסוגל. כשהדמעות התחילו לרדת לי ניתקתי.
עברו מאז 3 שבועות, וזה רק נהיה יותר קשה. זה לא עובר לי. אין שניה שאני לא חושבת עליו. אני לא רואה את חיי בלעדיו. נכון, שהיינו יחד רק 3 חודשים, וזה כלוםם.. אבל בחיים לא הרגשתי כזאת שלמות עם מישהו וכזאת שבורה בלעדיו.
אני יודעת שיכולנו למצוא פתרונות, אם הוא רק היה רוצה. ואולי החתולים היו רק תירוץ? הרי בהתחלה כשדיברנו על זה הוא אמר שהוא יתמודד עם זה.
אני מרגישה פאתטית.. אני מחזיקה את עצמי לא להתקשר.. אבל מרגישה גם שאת שלי עשיתי, שלחתי לו כבר הודעה, נתתי לו את האופציה לדבר על הדברים והוא התחמק.
אז בקיצור..לשחרר ולוותר על החיבור הזה שלא היה לי עם אף אחד? או לנסות ליצור קשר ולהסתכן בעוד אכזבה?
