להתערב או לא?

[osnat2]

להתערב או לא?

היי לכולם, הם שני בנים, בגילאים 2 ו 4, מאוד אוהבים לשחק יחד, אבל כמובן גם לריב. אני מוצאת את עצמי "מתערבת" המון

לא להרביץ,

למה חטפת לו את הצעצוע,

אנחנו לא דוחפים

לך לבקש סליחה,

אולי תשלימו,

תחזיר לו את הצעצוע ועוד ועוד ועוד (חייבת לציין שזה הדדי בכמויות, שניהם מרביצים וחוטפים "שווה בשווה") השבוע חבר (עם ילדים בגילאים זהים) שאל אותי למה אני מתערבת? שיסתדרו לבד! נראה לי קצת מוקדם לתת להם לבד, ומצד שני אני מרגילה אותם לגישור במקום שילמדו את זה לבדם... לא יודעת...מוצאת את עצמי חושבת וחושבת ולא יודעת איך למצוא את האיזון המתאים מה דעתכם? אפשר לשמוע מנסיונכם?

 

[אפרתש]

להשתדל לא.

בנותי בנות 4 ושנה וחצי. וגם הם רבות לפחות פעם ביום. אבל גם מאד אוהבות. אני משתדלת לא להתערב, כי 1) כשהן תגענה לפתרון בעצמן, זה יהיה פתרון יותר אמיתי ויציב מאשר אם זה פתרון שאני אכפה עליהן. 2) אני לא יודעת "מה באמת קרה". אני לא יכולה להיות שופט עליון. לא ראיתי שבעצם הקטנה התחילה, או שבעצם הגדולה החביאה לה. אני יכולה לפגוע בילדה שמרגישה שנעשה לה עוול. 3) בודאי שלא אשלח ילדה לבקש סליחה. לסליחה יש משמעות אם היא באה מהמבקש, לא אם היא נכפית. אני כן אומרת "תראי כמה כואב לה", "היא נראית לי עצובה". 4) הפתרון שלך הוא לא בהכרח הנכון. בדרך כלל אני מוצאת שכשאני מתאפקת לרגע - הן מסתדרות. ובדרך שאני לא הייתי חושבת עליה. או שאחת מתרחקת ומוצאת משהו אחר, או שהן פתאום נורא צוחקות ממשהו, ובכלל שכחו את הריב. אם אני הייתי מתערבת - רק הייתי גורמת להסלמה.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif מסכימה, ועוד דבר -

את לא מרגילה אותם לגישור, את מרגילה אותם להכרעה, לשיפוט. זה לא אותו דבר. בגישור הם יהיו אלה שיפתרו את הבעיה. מה שאת עושה זה לפתור את הבעיה עבורם, וזה הרבה פחות יעיל בהקניית כלים ליישוב סכסוכים עצמאי.

 

[צימעס]

ומה עם ילד שאינו שלי? או עם תינוק?

כשמדובר בשניים שלי, באותו גיל, ופחותויותר "כוחות", אני יודעת שהכי גרוע שיקרה זה עוד כמה מכות, עוד כמה צעקות, ותוך גג 3 דקות - הם שוב משחקים יחד. כשמדובר בילד שאינו שלי, או בתינוקת (שלי) - אני לא יכולה לקחת צ'אנס כזה. מה אז?

 

[לאה_מ]

קודם כל, השאלה היתה על יחסי אחים.

אני משתדלת לא להתערב בין הילדים שלי, למרות שהם ממש לא באותו גיל. כשמדובר בחברים בני אותו גיל (או גילאים קרובים) גם הייתי נוטה שלא להתערב. אני זוכרת כשעומר התחיל ללכת לחברים מהגן, היה לו חבר אחד שהוא תמיד ביקש ללכת אליו, וכל פעם שהם היו נפגשים, היו מריבות, ואני והאמא השניה היינו צריכות להתערב ולהפריד. עד שפעם אחת החלטנו שלא נתערב, ומאז הכל זרם הרבה יותר טוב. פשוט לאין שיעור. אם יש יחסי כוחות לא שווים, ברור שאי התערבות היא לא איזה נר מנחה, אלא יש לשים לב שהחלש לא יפגע.

 

[החתולה השחורה]

אני דוגלת בשיטה של להתערב

כמעט תמיד, כי בד"כ זה מגיע להסלמה או לאלימות. אני מתחילה בהצגת הבעיה "תראו-יש צעצוע אחד ושני ילדים שרוצים לשחק בו. למי ש רעיון איך לפתור את הבעיה?" ואז הם מעלים רעיונות (ביחד, בתורות לסרוגין, אחד מחליט לוותר, פונים לצעצוע אחר ועוד כיד הדמיון). אם הם לא מצליחים להגיע לפתרון מוסכם, אני שואלת האם רוצים שאני אחליט. בד"כ התשובה חיובית. לפעמים הצד הלא צודק, כלומר זה שחטף את הצעצוע או לא חיכה לתורו, כבר יודע מה יהיה "פסק הדין", ופורש מרצונו, גם אם בפרצוף זועף. ילדי למדו את השיטה, והיום הם מתחילים בדינוני הפשרה עוד לפני שאני מתערבת. אני קוראת להתערבות שלי "לימוד כישורים חברתיים". להניח להם לריב, זה פשוט לתת יד חופשית לחוק הג'ונגל, או הברירה הטבעית, בה החזק יותר, או התכמן יותר, מנצח. לדעתי, אי התערבות, אצל רוב ההורים (לא כולם-לא להתנפל עלי בבקשה), היא שיטה להורים עצלנים.

 

[תּמר]

למה את קוראת עצלנות?

להורה שמוכן לסבול בשקט מריבות של ילדיו? זו לא עצלנות, זה חוזק נפשי... בקשר לרעיון שלך, זה עלול לגרום לכך שהילדים יתנו לך להכריע, גם אם יש באפשרותם להגיע להסכמה. איך הם ילמדו לוותר מרצונם? זה עלול ללמד אותם להיות עצלנים, ולא להגיע לפתרון (תארת שהילד מבין שהוא לא יקבל. למה הוא לא היה יכול לוותר מעצמו, אם ברור שזאת תהיה התוצאה?) בכל מקרה, כאשר זה מגיע למכות (או למכות חזקות יותר), צריך להפריד ביניהם, ולהזכיר שמגיעים לפתרונות בעזרת הפה ולא בעזרת הידיים (או משפט בסיגנון). וגם כאשר החכמן הוא זה שמנצח בויכוח תמיד, הוותרן יגלה בשלב מסויים שהוא צריך לעמוד על שלו. אם הוא לא ילמד את זה עכשיו, הוא ילמד את זה יותר מאוחר - בבית הספר. אני מבינה מאוד את הגישה שלך - לא לאפשר לחכמן לנצח תמיד, כי גם אצלי זה קורה. מרגיז אותי שילד אחד תמיד מוותר. אבל בזמן האחרון חשבתי, שאולי אאפשר לו לוותר. הוא עושה זאת מרצונו, זה מראה הבנה של רצונות הצד השני. כדי ללמד את ה"צד השני" (היינו, זה שלא מוכן לוותר) להבין את אחיו, אני שואלת אותו בלי לצפות לתשובה, איך הוא היה מרגיש במצב כזה (תאור המצב, בלי לומר איך היית מרגיש במקומו). אני רואה שזה גורם לו לחשוב על כך, ולהבין את אחיו.

 

[אפרתש]

בד"כ מגיע להסלמה?

אם בדרך כלל כשאת לא מתערבת זה מגיע להסלמה, אולי זה אומר שהם לא באמת לומדים פתרון בעיות. הם תלויים בהתערבות שלך. בנוסף - מפריע לי שכתבת "הצד הלא צודק". נראה לי בעייתי להניח שאת תמיד יודעת מי הצד הלא צודק. אולי מי שפורש הצידה בצער זה לא הילד ה"לא צודק", אלא דווקא הילד שחושב שאת מעדיפה את אחיו על פניו? אגב - אני יכולה לאמר על עצמי ואני מתארת לעצמי שגם על שאר ה"לא מתערבות" שכאן, שזה לא שאנחנו יושבות במטבח ושותות קפה כשילדינו שוחטים אחד את השני. אנחנו מסתכלות מה הם עושים. אנחנו מחליטות מתי כן צריך להתערב. אנחנו מתייעצות אחרכך עם בני הזוג וחברות (והפורום) לגבי מקרים ספציפים שאנחנו מתלבטות לגבי דרך התגובה.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[רוני של יובל ומאיה]

אני איתך.

 

[אפרתש]

לגבי תינוק

כמובן שהתערבתי. אבל מהר מאד (כשהקטנה למדה למשוך בשיער

)- הורדתי את רמת ההתערבות. כבר כשהקטנה זחלה - הן אמנם לא היו בכוחות שווים, אבל בהחלט זה כבר לא היה שיש אחת חזקה ואחת חסרת אונים. אז לפעמים הגדולה חטפה צעצוע, אבל לפעמים הקטנה זחלה וישבה לגדולה על הפרצוף כשזו ניסתה לישון. תראי, גם ככה לגדולים יש כלכך הרבה רגשות שאנחנו לא מודעים אליהם במלואם. של קיפוח, של "מי זה התינוק הזה ולמה הוא לקח לי את אמא", של "תמיד מוותרים לו" של "למה הוא נשאר בבית עם אמא ורק אני הולך לגן" ועוד ועוד. אז עוד להפיל עליו את זה שאת "תמיד לטובת התינוק" .... לשמחתי, בתי הגדולה ילדה מקסימה ונעימה ואוהבת את אחותה. ככה שלא היינו במצב של סכנה. אם היה לי ילד יותר אלים - כנראה הייתי מתנהגת אחרת. מזל שלא עמדתי במצב הזה. נראה לי מאד קשה.

 

[צימעס]

יו... אני צריכה לחשוב.

היא בהחלט כבר מפריעה להם לפעמים, ויכולה גם להכאיב. הנה דוגמה מאתמול בערב: שכבת, משני צדדי - בן 3 ורבע ובת חצי שנה. הוא מושך לה בראש (מנבה להרים אותה מהראש), היא עושה פרצוף מסכן, הוא צוחק, היא רואה אותו ומתפוצצת מצחוק. המסקנה שלו: "היא צוחקת כשאני עושה את זה". ההסבר שלי היה קצת מפורט יותר. איך מפסיקים את ההכאבה, ומשאירים את הצחוקים (רצוי שגם אוכל להמשיך לנמנם - היה חצות, אבא הרדים את הגדולה).

 

[אפרתש]

מממ.... (אייקון של פרצוף חושב)

מה שהוא עשה לה הכאיב לה? היה מסוכן? לפעמים נדמה שאחת מהן סובלת (עד כדי נזק אמיתי, מעבר ל"סתם" כאב), ואני יושבת בדריכות מחכה לקפוץ כדי להציל את המצב, ואז הן שתיהן מתחילות לצחוק. ואז אני שמחה שלא התערבתי. סתם הייתי הורסת להן את המשחק. אז אם מדובר במשהו שאולי קצת לא נעים לה, אבל היא מיד צוחקת, הייתי חושקת שיניים ומאפשרת. (כשאני מסתכלת בשבע עיניים, שהוא לא גורם לה נזק). כי היא מהר מאד תלמד להגן על עצמה - לדחוף אותו אם לא נעים לה, להזיז את הראש שלה הצידה. בגלל שהתינוקת שלך יותר קטנה ועדינה משלי, אז אפשר עוד להעיר דברים כמו "תנסה להחזיק אותה עם היד מתחת לצואר". "אם תחזיק לה את הבטן ולא את הראש היא תצחק עוד יותר". (כלומר - לא בנזיפה, ולא ב"אתה מכאיב (==רע) והיא סובלת (== טובה").

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif

 

[צימעס]

רעיונות טובים. איישם.

איכשהו, מאז שיש תינוקת קטנה בבית, קל לי יותר לצעוק על הילדים שיניחו לה, מאשר לסמוך עליה. טוב שתפסתי את עצמי בזמן... בכלל, אני יותר מגוננת עכשיו ממה שהייתי עם התאומים.

 

[אפרתש]

"קל יותר לצעוק על הגדולים"

זה משהו ששמתי לב אליו, ואני לא מצליחה להתגבר על עצמי. עד לפני שנה וחצי, נגה היתה נזר הבריאה. אם מישהו רק השתעל לידה בצורה לא נכונה - הוא היה מפלצת והיא הילדה הקטנה שלי. אם היה איזשהו סוג של עימות בין נגה למישהו אחר - היה ברור ב100% שנגה בסדר. מישהו לקח לה צעצוע? איזה ילד אלים ורשע והיא מסכנה. היא חוטפת למישהו אחר צעצוע? איזו ילדה אסרטיית וחמודה. ועכשו פתאום יש מישהי יותר קטנה בבית. ואני מוצאת את עצמי רואה את נגה כ"גדולה", "חזקה". ואני הרבה יותר כועסת עליה מאשר בעבר. אני יודעת שזה לא היה קורה אם לא היתה לה אחות קטנה.

 

[צימעס]

בדיוק ../images/Emo4.gif

אני פוצחת בתרגיל התאפקות. אדווח אם יהיו התפתחויות מענינות.

 

[dana3111]

ואם שני חברים משחקים ואחד מהם

"פוצח" באיזה אקט פוגע, נותן מכה/שורט? אני מתערבת, מה אתן עושות?

 

[רוני של יובל ומאיה]

גם אני מתערבת

אבל אני לא יודעת אם זה בגלל שהילדים שלנו עוד קטנים ועדיין לומדים איך מתקשרים זה עם זה. אני באה ומסבירה שאנחנו לא מרביצים/שורטים/נושכים, ומנסה להטות את המשחק לכוון אחר. אם זו הבת שלי שהכתה אני כועסת עליה, כי מבחינתי זה לא מקובל כלל לנהוג באלימות פיזית ולא משנה מה הסיבה. אני תמיד בקרבתה ואם היא לא מסתדרת היא יכולה לקרוא לי, לא לתת מכות. אני מנחה אותה כיצד להשלים ולבקש סליחה. סליחה היא משהו נרכש בעיניי ובהחלט נלמד. אם לא נלמד אותם איך ידעו? אני מעריכה שבגיל 4-5 לא הייתי מתערבת להם אלא מחכה שיפתרו לבד את העניין. אבל לא בגיל שנתיים ואפילו לא תמיד בגיל שלוש. זה תלוי בילדים ובדינמיקה. ילדים גדולים יותר כבר מדברים לרוב טוב יותר ואין להם בעיה להביע את עצמם זה מול זה ולהסתדר בעצמם. ועדיין, אם היו באים ומבקשים את עזרתי (למשל "אמא היא לקחה לי, תגידי לה") הייתי עוזרת. אולי הייתי עוזרת יותר בגישור ולא במציאת הפתרון בעצמי, אלא אם כן הם לא היו מצליחים להסתדר וממשיכים לריב. אני מוצאת שהרבה פעמים עדיף לעזור קצת לילדים לפתור את הבעיה אם רואים שהם לא מסתדרים, וכך במקום שימשיכו במריבה הם משלימים וממשיכים לשחק ולהנות. בלי זה אני רואה הרבה פעמים שילדים פשוט ממשיכים להתקוטט וכל המשחק המהנה הולך קאפוט.

 

[irisgh]

ככל שהם גדלים, עדיף שלא.

בגילאים ממש צעירים, עד שנתיים וחצי - שלוש, נגיד, אפשר ולפעמים צריך לפתור במקומם קונפליקטים. וגם למנוע. למה לריב על צעצוע, אם יש עוד אחד דומה.. או כשהתינוק שלי נמצא ליד ילדה גדולה ממנו, שמרביצה לו. ברור שאני עוצרת אותה. ותכופות לוקחת אותו למקום אחר, למנוע נזקים נוספים. בגילאי שלוש פלוס, ההתערבות בין ילדים לא עוזרת. אני רואה שיניבי נפגש עם מישהו. אם מתערבים, זה לא יגמר. יש איזה issue של הסדרת יחסי הכוחות בינהם. הם צריכים לבדוק מי יותר חזק במה. אחרי שעברו את השלב הזה, הם יכולים להיות חברים נהדרים. אם לא נותנים להם לבדוק את זה, אז הם תקועים פה, ולא יפסיקו לריב. אם אני רוצה ללמד משהו את הילד שלי (למשל, שיש ילדים יותר קטנים באזור וצריך להיות עדינים איתם), אז אגיד לו משהו. אבל לרוב, אם אני לא צריכה 'לשלם מס חברתי' למבוגרים האחרים בסביבה, אני מעדיפה שלא. עם בת דודתו, שפיזית פחות חזקה, אבל מניפולטיבית יותר, ישנה בעיה כזו. היא תמיד פוצחת בצווחות, ומסובבת את ראשה לכיוון המבוגרים, מחכה שמבוגר יגש. זה קורה אם הוא לקח לה צעצוע. וזה קורה גם אם הוא שיחק לתומו בצעצוע, הרבה לפני שהיא הבחינה בו, אבל היא רוצה את אותו צעצוע כמובן. בדיוק אותו אחד. בדיוק עכשיו. מבוגר, שבא בגלל הצווחות, לא יודע מה קרה קודם? הוא לקח לה? קל לחשוב את זה. אני בהתחלה חשבתי את זה, עד שהתחלתי לראות שזה פשוט תרגיל שהיא מפעילה. ההורים שלה אפילו הצליחו לגרום לי לקום מנדנדה בגן שעשועים (והיו הרבה אחרות פנויות), כי היא עמדה בעקשנות דווקא ליד שלי, ובכתה. והיא בת שלוש וחצי. מה שאני רוצה להגיד פה, שלפעמים עודף התערבות עשוי להוביל להתנהגות של הילד שתהיה מאוד מכוונת להפעלה של ההורים, ולא ללמידת כישורי הסתדרות בסיטואציה. אז הילדה שלך מקבלת את הנדנדה / צעצוע / לא בוכה. אבל בטווח ארוך, זו האיסטרטגיה שהיא לומדת הכי טוב בנתיים.