לא פחדתי. באמת לא כעסתי (יצא ארוך)
(היו פעמים שכעסתי, בגילויי גיל שנתיים למיניהם). אבל רוב הזמן - רוב הדברים שהיא עשתה, היו בסדר גמור מבחינתי. אז השפריצה מים באמבטיה. באמת לא ביג דיל. אתמול כשהיא השתוללה היא גרמה לאחותה ליפול באמבטיה. אז היא לא התכוונה להזיק, אבל אני נחרדתי לשלומה של התינוקת שלי, ונורא כעסתי. איך את מסכנת את שלומה של האפרוח שלי!!! אבל היא עצמה היתה עד לא מזמן האפרוח שלי .... או שפעם לא היה לי אכפת לשבת לידה על המיטה עד שנרדמה (בין היתר כי נרדמה יחסית מהר). היא היתה המלאך הקטן שלי, ואני אשב איתה כמה שתרצה, העיקר שתהיה רגועה ומאושרת. באמת בסבלנות כמעט אין-סופית. אבל עכשו היא לפעמים מבקשת, ובדיוק צריך להחליף לאחותה חיתול, ואני מוצאת את עצמי כועסת עליה "איך זה את עכשו דורשת עוד סיפור כשיש לי כאן משהו הרבה יותר חשוב לעשות - לטפל בטוסיק האדום של אחותך!" (כמובן שאני אומרת את זה בלב!). וזה לא כי משהו בה השתנה. ואם לא היתה לה אחות קטנה - עדיין הייתי מוכנה לשבת לידה כמה שהיא רק רוצה. אני מסכימה איתך שבגדול זה דווקא טוב עבורה. זה שאנחנו עכשו לא מקבלים כל מה שהיא עושה, וזה שהיא לומדת את המחיר של המעשים שלה (גם אם נעשו לא בכוונה).
