האמת שיש סיבה טובה
למה הישראלים לא קונים מוזיקה: המחירים. המחירים של הדיסקים בארץ גבוהים יותר אפילו מבאירופה (לפחות ממה שהיה בפעם האחרונה שהייתי באירופה), וכוח הקנייה של הישראלים לא מתקרב לזה של האירופאים. האמת המרה היא שלרוב הישראלים אין אפשרות להיות חובבי מוזיקה רציניים וגם לקנות את כל מה שהם שומעים. היום מורידים מהאינטרנט, אבל כולם כאן זוכרים בטח שגם לפני האינטרנט היו דיסקים מזוייפים וקלטות (ומי מאיתנו שחי עוד בימי הטייפ לא הקליט מחבר שהקליט מחבר שהקליט מחבר? "שיתוף קבצים" זאת לא המצאה חדשה). לפני ימי האינטרנט המהיר, כשהייתי עוד תלמיד תיכון, מאוד אהבתי מוזיקה, אבל הייתי מרוויח כמה מאות שקלים בשנה במקרה הטוב. היו המון דיסקים שרציתי לקנות, אבל המחירים שלהם היו לגמרי לא ריאלים בשבילי. דיסקים פיראטים לא רציתי לקנות, כי אני לא אהבתי את הרעיון של התעשיה של הזיופים, וממילא לא היה שם שום דבר מעבר לפלייליסט של ערוצי הרדיו שממילא קדח לי בראש גם בלי שביקשתי
. מה שאני הייתי עושה אז, זה פשוט לקנות תקליטים יד-שניה. עגולים גדולים וישנים כאלה מויניל, שמנגנים עם פטיפון. תקליט ממוצע היה עולה בין 5 שקל ל-20 שקל, בעוד שדיסק חדש עלה אז בין 40 ל-80 שקל. אלה היו מחירים נורמלים וריאלים, והמוצר היה יותר מושקע מדיסק (עם קופסת פלסטיק מכוערת שבדרך כלל אפילו לא כללה ספרון עם מילים לשירים). עכשיו, אם מחירי הדיסקים בארץ ישראל היו ביחס להכנסה של האנשים החיים בה, לשם שינוי, אז אנשים יתחילו לקנות - אפילו הישראלים התחמנים. בסין למשל, אחרי המון מאבקים עם תעשיית הזיופים, החברות הגדולות הבינו את העסק, ודיסקים (חוקיים!) של מוזיקה עולים בסביבות ה-4 שקלים, ועכשיו עומדים לצאת גם סרטים בדיבידי (חוקיים) שיעלו 8 שקלים. עדיין יותר יקר ממזוייפים, אבל אנשים שרוצים מוצר אמין ואיכותי ורוצים לתמוך ביוצרים, יקנו. קודם הם פשוט לא יכלו להרשות לעצמם.