להעיז לספר
בשבוע האחרון, אני נכנסת ויוצאת מהאתר הזה, מקווה למצוא מישהו עם סיפור כמו שלי, שאולי לא אצטרך לספר את כל מה שעובר עלי ולגות את ההפי אנד. אבל אין. אין שני סיפורים זהים לחלוטין, כמו שבעלי ואני לא נספר את הסיפור שלנו בצורה זהה. אנחנו יחד שש וחצי שנים. המון זמן (אני חושבת), היינו ביחד ארבע שנים לפני שהתחתנו, בדקנו את השטח, ניסינו, גרנו ביחד, ידענו מהם החסרונות אחד של השני וקיבלנו אותם כי כל אחד רצה והתאמץ בשביל לעשות יותר. שבוע אחרי החתונה, בעלי חטף התקף חרדה, ומאז ועד היום (שנתיים וחצי) הוא על כדורים נגד דיכאון וחרדה. הכדורים בהתחלה שינו את חיינו, החשק המיני שלו ירד, הערנות פחתה וגם הסבלנות. אחרי שמונה חודשים הרגשתי ממש מתוסכלת, המשפחה שלו הייתה אומרת לי, תחכי בסבלנות הוא יחזור לעצמו - הכול יסתדר (הם מאמינים שדברים מסתדרים מעצמם, אני לא). הוא הפסיק לבשל בבית (היה מבשל מעולה), הפסיק להיות פעיל בעבודת הבית, הפסיק להתקשר אלי במהלך היום, לשאול לשלומי, אחרי שנה, החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי, מצאתי לו פסיכולוג ופסיכאטר מעולים שילוו אותו, יבינו אותו, יגמלו אותו וייתנו לו את מה שהוא צריך על מנת שיבריא ויהיה בסדר שוב. במקביל בתקופה הזו, הוא הספיק לעבוד והתחיל להיות משעומם אז הוא התחיל להסתובב בשכונה הערבית פלסטינאית שליד מקום המגורים שלנו, להיות איתם מהבוקר עד הערב. אחרי מספר פגישות עם הפסיכאטר שהצליח לגמול אותו מסוג כדורים אחד, הוא התחיל להיות ערני יותר, אבל אז הוא התחיל לעשן סמים עם הערבים, וכעבור תקופה מסויימת חזר לכדור שהפסיכאטר גמל אותו, הפסיק את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכאטרי והחליט שעכשיו הוא יכול לבד, נרשם ללימודי תעודה של חצי שנה ואמר שימצא עבודה. אחרי חצי שנה הקורס עוד לא נפתח ואני מצאתי לו עבודה אחת שהייתה רק לחודשיים ואחריה מצאתי לו עוד אחת שהוא התעצבן על אחד העובדים, כי לטענתו הוא דיבר עליו לא בכבוד ועזב. כיום הקורס נגמר ועכשיו צריך הכשרה כדי לקבל את אישור ההעבודה לקורס שלמד. לפני ארבעה חודשיים, הצבתי בפניו עובדות, שאני לא מוכנה שוא ימשיך להתעלם ממני, להיות בשכונה העברית, לא לעבוד ועוד.. בהתחלה הוא הסכים ואחרי שבוע הוא התעצבן וזרק אותי בכוח מהבית. אחרי ארבעה ימים חזרתי. חזרתי כי אני מאמינה שבני זוג צריכים להיות ביחד ושהיום מפרקים נישואים מהר מידי ולא מנסים לפתור אותם, כי אני מאינה שלאנשים יש קשיים וצריך לתמוך בהם. בערב ראש השנה, כמו ילד בן ארבע, הוא אמר לי, מבלי שרבנו שלא בא לו לבוא לארוחת החג, ואז הבנתי שאני לבד והתחלתי ללכת לטיפול, כדי שתהיה לי הערכה עצמית יותר טובה, כדי שיהיו לי כוחות, כדי שאגיד לו את כל מה שאני חושת ומרגישה ואולי כדי לעזוב. אז סליחה על הסיפור הארוך, אבל.. האם זה נכון לעזוב אותו? האם הוא במצוקה ואני צריכה לקבל ולעזור לו? האם אמצא זוגיות אחרת? מה יהיה איתי? האם אני תופסת את התמונה לא נכון? ובכלל איך אוספים כוחות כדי לעזוב? תודה רבה!
בשבוע האחרון, אני נכנסת ויוצאת מהאתר הזה, מקווה למצוא מישהו עם סיפור כמו שלי, שאולי לא אצטרך לספר את כל מה שעובר עלי ולגות את ההפי אנד. אבל אין. אין שני סיפורים זהים לחלוטין, כמו שבעלי ואני לא נספר את הסיפור שלנו בצורה זהה. אנחנו יחד שש וחצי שנים. המון זמן (אני חושבת), היינו ביחד ארבע שנים לפני שהתחתנו, בדקנו את השטח, ניסינו, גרנו ביחד, ידענו מהם החסרונות אחד של השני וקיבלנו אותם כי כל אחד רצה והתאמץ בשביל לעשות יותר. שבוע אחרי החתונה, בעלי חטף התקף חרדה, ומאז ועד היום (שנתיים וחצי) הוא על כדורים נגד דיכאון וחרדה. הכדורים בהתחלה שינו את חיינו, החשק המיני שלו ירד, הערנות פחתה וגם הסבלנות. אחרי שמונה חודשים הרגשתי ממש מתוסכלת, המשפחה שלו הייתה אומרת לי, תחכי בסבלנות הוא יחזור לעצמו - הכול יסתדר (הם מאמינים שדברים מסתדרים מעצמם, אני לא). הוא הפסיק לבשל בבית (היה מבשל מעולה), הפסיק להיות פעיל בעבודת הבית, הפסיק להתקשר אלי במהלך היום, לשאול לשלומי, אחרי שנה, החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי, מצאתי לו פסיכולוג ופסיכאטר מעולים שילוו אותו, יבינו אותו, יגמלו אותו וייתנו לו את מה שהוא צריך על מנת שיבריא ויהיה בסדר שוב. במקביל בתקופה הזו, הוא הספיק לעבוד והתחיל להיות משעומם אז הוא התחיל להסתובב בשכונה הערבית פלסטינאית שליד מקום המגורים שלנו, להיות איתם מהבוקר עד הערב. אחרי מספר פגישות עם הפסיכאטר שהצליח לגמול אותו מסוג כדורים אחד, הוא התחיל להיות ערני יותר, אבל אז הוא התחיל לעשן סמים עם הערבים, וכעבור תקופה מסויימת חזר לכדור שהפסיכאטר גמל אותו, הפסיק את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכאטרי והחליט שעכשיו הוא יכול לבד, נרשם ללימודי תעודה של חצי שנה ואמר שימצא עבודה. אחרי חצי שנה הקורס עוד לא נפתח ואני מצאתי לו עבודה אחת שהייתה רק לחודשיים ואחריה מצאתי לו עוד אחת שהוא התעצבן על אחד העובדים, כי לטענתו הוא דיבר עליו לא בכבוד ועזב. כיום הקורס נגמר ועכשיו צריך הכשרה כדי לקבל את אישור ההעבודה לקורס שלמד. לפני ארבעה חודשיים, הצבתי בפניו עובדות, שאני לא מוכנה שוא ימשיך להתעלם ממני, להיות בשכונה העברית, לא לעבוד ועוד.. בהתחלה הוא הסכים ואחרי שבוע הוא התעצבן וזרק אותי בכוח מהבית. אחרי ארבעה ימים חזרתי. חזרתי כי אני מאמינה שבני זוג צריכים להיות ביחד ושהיום מפרקים נישואים מהר מידי ולא מנסים לפתור אותם, כי אני מאינה שלאנשים יש קשיים וצריך לתמוך בהם. בערב ראש השנה, כמו ילד בן ארבע, הוא אמר לי, מבלי שרבנו שלא בא לו לבוא לארוחת החג, ואז הבנתי שאני לבד והתחלתי ללכת לטיפול, כדי שתהיה לי הערכה עצמית יותר טובה, כדי שיהיו לי כוחות, כדי שאגיד לו את כל מה שאני חושת ומרגישה ואולי כדי לעזוב. אז סליחה על הסיפור הארוך, אבל.. האם זה נכון לעזוב אותו? האם הוא במצוקה ואני צריכה לקבל ולעזור לו? האם אמצא זוגיות אחרת? מה יהיה איתי? האם אני תופסת את התמונה לא נכון? ובכלל איך אוספים כוחות כדי לעזוב? תודה רבה!