להיות יהודי , 2006
אמש ארחנו במסעדת לילית בת"א (מומלץ אם חשובה הכשרות ולא רע באופן כללי) את חברינו ז'רר ופטרישיה, זוג רופאים מצרפת. ג'ררד ופטרישיה נולדו בטוניס, הם בשנות הארבעים לחייהם, יש להם חמישה ילדים, והם מגדירים עצמם כ"חרדים" בסגנון ש"ס. הוא רופא שיניים, והיא רופאה בכירה ובעלת שם בבית חולים ידוע , וחוקרת מפורסמת למדי בתחום מסויים, די נדיר. הם מתגוררים בפריז ברובע היהודי, ומגיעים מדי שנה לארץ לחודש חופשה. אשתי הכירה אותה כאשר השתלמה בבית החולים בה פטרישיה עובדת. השנה הם התיעצו עמנו ושאלו אם לבוא ( היה זה בשבוע השני של המלחמה) ואנו יעצנו להם לא להגיע. הם באו בכל זאת, שכרו דירה גדולה במושבה הגרמנית, ונהנים מהחיים. פטרישיה היתה אמש עם כיסוי ראש, כאשר בפעם האחרונה ראיתי אותה עם פאה נוכרית. בעלה חבש כיפה שחורה גדולה, כאשר בפריז הוא חובש קסקט. שאלתי אותה על זה והיא ענתה שהדבר שהיא הכי רוצה בחיים, זה לשמור תורה ומצוות בגלוי, ולא לפחד. בעלה הנהן בראשו. בפריז, כך היא מספרת, היא חיה בפחד ונאלצת להסתיר סממנים חיצוניים ליהדותה. על כיסוי ראש אין בכלל מה לדבר כי הדבר אסור בחוק, ואם היא תגיע לעבודה בכיסוי ראש, יפטרו אותה. כשהם באו עכשיו לישראל, הם ספרו אפילו לחבריהם הטובים ( הלא יהודים) שהם נוסעים לדרום צרפת, ואפילו לבוס שלה - חוקר ידוע שם המגדיר עצמו כידי ישראל. כל זאת, כי השנאה לישראל גדולה מאד, במיוחד בימים אלה. "כל הזמן אנחנו צריכים לרמות את הגויים" - היא אמרה. הם מאד רוצים לעלות לארץ. קנו בית גדול בירושלים, הבעל עבר בחינות הסמכה לרפואת שיניים בישראל, והאבא ז"ל נקבר בהר המנוחות. יש להם חשש במספר תחומים - הפרנסה - כי שכרה של פטרישיה, אם תתקבל לעבודה בבית חולים בארץ, יהיה בערך 20% משכרה בצרפת, מהשפה, שאינה שגורה טוב בפיהם, אבל במיוחד מחינוך הילדים. "כאן הילדים לא יוכלו להיות רופאים או עורכי דין" אמרה האם. ילדי החברים שלהם שעלו לארץ, הלכו כולם למוסדות חינוך של "אל המעיין" לא עשו בגרות וכמובן על לימודים אקדמאיים אין מה לדבר. לטענת ההורים, אם הילדים ילמדו באוניברסיטה יקשה עליהם אפילו למצוא שידוך טוב. ועוד דבר מעניין. בין קרובי משפחתם שעלו לארץ מטוניס, מאותו רקע, באותם שנים, אין אקדמאי אחד, רובם אנשים קשי יום, או סוחרים זעירים, ואם הילדים מוכשרים הם תלמידי ישיבה ב"משרה מלאה". לזוג קשה להבין מדוע אי אפשר כאן בארץ גם להיות דתי וגם ללמוד ולהתפרנס ממקצועות חופשיים. הם מודעים כמובן לציבור "הכיפות הסרוגות" אבל אלה בעיניהם אינם "דתיים" "אמיתיים". כאן בארץ הם מבקרים בכל המוזיאונים , אבל גם עולים לקברי צדיקים. את כל הבגדים שלהם הם קונים רק בישראל, בגלל שזו "מצווה" הם רואים עצמם כחיים בגלות, ובגלות קשה ולוחצת, למרות שמצבם הכלכלי טוב מאד. בשבילם צה"ל הוא "הצבא שלנו" החיזבאללה ואירן הם "האויב שלנו" והצרפתים , כלל, הם הגויים השנואים. קשה , קשה לי מאד להכנס לנעליהם ולהבין את צורת החשיבה שלהם, אבל זה היה בהחלט מרתק.
אמש ארחנו במסעדת לילית בת"א (מומלץ אם חשובה הכשרות ולא רע באופן כללי) את חברינו ז'רר ופטרישיה, זוג רופאים מצרפת. ג'ררד ופטרישיה נולדו בטוניס, הם בשנות הארבעים לחייהם, יש להם חמישה ילדים, והם מגדירים עצמם כ"חרדים" בסגנון ש"ס. הוא רופא שיניים, והיא רופאה בכירה ובעלת שם בבית חולים ידוע , וחוקרת מפורסמת למדי בתחום מסויים, די נדיר. הם מתגוררים בפריז ברובע היהודי, ומגיעים מדי שנה לארץ לחודש חופשה. אשתי הכירה אותה כאשר השתלמה בבית החולים בה פטרישיה עובדת. השנה הם התיעצו עמנו ושאלו אם לבוא ( היה זה בשבוע השני של המלחמה) ואנו יעצנו להם לא להגיע. הם באו בכל זאת, שכרו דירה גדולה במושבה הגרמנית, ונהנים מהחיים. פטרישיה היתה אמש עם כיסוי ראש, כאשר בפעם האחרונה ראיתי אותה עם פאה נוכרית. בעלה חבש כיפה שחורה גדולה, כאשר בפריז הוא חובש קסקט. שאלתי אותה על זה והיא ענתה שהדבר שהיא הכי רוצה בחיים, זה לשמור תורה ומצוות בגלוי, ולא לפחד. בעלה הנהן בראשו. בפריז, כך היא מספרת, היא חיה בפחד ונאלצת להסתיר סממנים חיצוניים ליהדותה. על כיסוי ראש אין בכלל מה לדבר כי הדבר אסור בחוק, ואם היא תגיע לעבודה בכיסוי ראש, יפטרו אותה. כשהם באו עכשיו לישראל, הם ספרו אפילו לחבריהם הטובים ( הלא יהודים) שהם נוסעים לדרום צרפת, ואפילו לבוס שלה - חוקר ידוע שם המגדיר עצמו כידי ישראל. כל זאת, כי השנאה לישראל גדולה מאד, במיוחד בימים אלה. "כל הזמן אנחנו צריכים לרמות את הגויים" - היא אמרה. הם מאד רוצים לעלות לארץ. קנו בית גדול בירושלים, הבעל עבר בחינות הסמכה לרפואת שיניים בישראל, והאבא ז"ל נקבר בהר המנוחות. יש להם חשש במספר תחומים - הפרנסה - כי שכרה של פטרישיה, אם תתקבל לעבודה בבית חולים בארץ, יהיה בערך 20% משכרה בצרפת, מהשפה, שאינה שגורה טוב בפיהם, אבל במיוחד מחינוך הילדים. "כאן הילדים לא יוכלו להיות רופאים או עורכי דין" אמרה האם. ילדי החברים שלהם שעלו לארץ, הלכו כולם למוסדות חינוך של "אל המעיין" לא עשו בגרות וכמובן על לימודים אקדמאיים אין מה לדבר. לטענת ההורים, אם הילדים ילמדו באוניברסיטה יקשה עליהם אפילו למצוא שידוך טוב. ועוד דבר מעניין. בין קרובי משפחתם שעלו לארץ מטוניס, מאותו רקע, באותם שנים, אין אקדמאי אחד, רובם אנשים קשי יום, או סוחרים זעירים, ואם הילדים מוכשרים הם תלמידי ישיבה ב"משרה מלאה". לזוג קשה להבין מדוע אי אפשר כאן בארץ גם להיות דתי וגם ללמוד ולהתפרנס ממקצועות חופשיים. הם מודעים כמובן לציבור "הכיפות הסרוגות" אבל אלה בעיניהם אינם "דתיים" "אמיתיים". כאן בארץ הם מבקרים בכל המוזיאונים , אבל גם עולים לקברי צדיקים. את כל הבגדים שלהם הם קונים רק בישראל, בגלל שזו "מצווה" הם רואים עצמם כחיים בגלות, ובגלות קשה ולוחצת, למרות שמצבם הכלכלי טוב מאד. בשבילם צה"ל הוא "הצבא שלנו" החיזבאללה ואירן הם "האויב שלנו" והצרפתים , כלל, הם הגויים השנואים. קשה , קשה לי מאד להכנס לנעליהם ולהבין את צורת החשיבה שלהם, אבל זה היה בהחלט מרתק.
