בטח כייף
כייף כזה שגורם לי עכשיו אחרי 48 שעות בלי שינה לכתוב פה כי אם הראש שלי יגע במיטה רק ידיו של ד"ר חניבעל יגרדו אותי משם.ואני מוכרחה להיות בתשע במכללה. כי הכייף שלי בלהיות חילונית מתבטא בתיזוז בין מה שאני אוהבת לעשות לבין מה שאני חייבת כדי לעשות את מה שאני עובדת. או במילים אחרות עבודה לימודים הפקה. נורא כייף באמת. החיפוש המתמיד אחרי משמעיות והרדיפה אחרי האלטרנטיבות שאולי אפשר בכל זאת לשלב. שיש משהו אמיתי, שלא באמת עבדו עליי. והאכזבה מהם והחיפוש המחודש. בטח כייף לסלול לבד את הדרך לטעות את כל הטעיות האפשריות להאחז בדברים שישברו בקול רעש גדול ויותירו לב שהתרסק בפעם המי יודע כמה. באמת באמת שכייף להרגיש תלישות מעיקה ובדידות שלעולם לא תתמלא. והכי כייף לכתוב את זה בפורום לאנשים שרובם חסרי פנים עבורי. כי את אבאימא זה לא ממש מעניין לא העובדה שאני סובלת בעבודה שעבורי היא לא ממלא פונקציה של "להחזיק רכב ולצאת פעמיים בחודש" אלא השכ"ד והחלב של הקפה שהזונות שוב גמרו אותו, לדעתי הן מצחצחות שינים עם חלב אין הסבר אחר. איפה הייתי? אהה הורים. אז היחס שאני מקבלת בעבודה לא ממש מזיז להם. במפעל אין לי שם. אני "כוח עבודה" חשבתי לבוא יום אחד עם זנב ואוזני סוסה גזעית, אולי אשמור את זה למשמרת האחרונה (אינשאללה) אבל אין לי ברירה. אופציות אחרות כרגע לא ממש קיימות. את ההורים שלי לא מענינים התחבטויות שלי הרצון הבלתי פוסק שלי למצוא מקום. הרדיפה אחרי ספרים הרצאות אתרים שאולי יתנו תשובות או לפחות לא יעוררו עוד תהיות. חברים? לא. להם אני עסוקה בהלציג פרצוף שמח תמידי תוך שימוש מוגבר עד בלתי חוקי במילים "בקטנה" "בכייף" "בשמחה" "אחלה" רק להיפטר מהנישה הזו, רק לא לראות את המבטים ולחישות "כל הכבוד" כי לא כל הכבוד! כל הזין. אז יש פורום. מה אכפת לי לשפוך כאן מררה. תמיד יהיו אנשים שהתערמו יותר ממני. רק לא להגרר לרחמים עצמיים. כי זה עונש כפול. זה מותרות מיותרים בהחלט. אז אני אומרת לעצמי שזו תקופה וזה עובר והיו לי תקופות יותר קשות ופסיכית יותר ממה שאני לא נראה לי שאהיה. כשאני לא מצליחה לשכנע אותי אז אני עוברת להתקפה בסגנון את בריאה ואפילו קצת שכל יש לך וסקרנות אינסופית ותאוות חיים אז מה את מתלוננת יא דפקטית. אז אני נפגעת ואומרת שזכותי להתלונן ואז אני מתקנת אותי שבין הזכות להתלונן לבין הזכות להתלונן על מנת לשפר ההבדל דק. ואז אני מתעייפת ממני והולכת לראות סרט. ובלילה אני והפגועה מתפייסות וחולמות ביחד על מה נעשה כשנהיה גדולות. יש לי תחושה די ברורה שאם אני אקרא מה שכתבתי אני אסמיק אז אני לא קוראת. רק אומר שאני מאוד מאוד מאוד עייפה ולדעתי המילה "כייף" היא סוג של מן של המילים. כל אחד חווה אותה אחרת. היא גמישה כזו בעלת אלף פרצופים ולא תמיד גלויה. כי תכל'ס כייף לי. באמת שכייף לי. ואני לא חילוניה. סתם אבקה(אבק נקבי) שמתה לעשן ומחזיקה את עצמה בכוח.
(ואכן כך הוא). ולכם?