להיות בן 18
הראשון בדצמבר, 1982. קרן אור, משהו קורה. נבהלתי והתחלתי לרוץ לכיוון היציאה. מספר דקות מאוחר יותר שכבתי בחיק אימי. כמעט לא ראיתי כלום, הכל היה מסנוור והעדפתי לשמור את עיני עצומות (ואשכיי בבטני). הראשון בדצמבר, 1992. קיבלתי טלוויזיה ליום הולדת. אמא אמרה לי, שעד שאני אהיה בן שמונה-עשרה לא יהיה צבא. אמא אמרה שאני אהיה איש גדול. היא אמרה שאני אהיה רופא. דקה לפני הראשון בדצמבר, 2000. אני חושב. בנשימות שבין הצעקות של החברים. אני חושב. ואוו, בן 18. הגעתי. מה עכשיו? אני אראה את הכל בצבע בג`? בחורות ערומות יפלו מהשמיים? אני סוף סוף אבין מה זה ``צמוד למדד``? עכשיו צריך להיות מבוגר כזה? בוגר? אחראי? אני צריך ללמוד לשחק שש-בש? להפסיק להתחפש בפורים? עשר, תשע, שמונה... שתיים, אחד -- יום איידס שמח! צעקו כולם לנוכח העובדה שהראשון בדצמבר (יום האיידס) הגיע. כן, אני מחכה. עדיין לא יודע מה זה צמוד למדד. ובחורות ערומות? לא, הן לא נופלות משום מקום. אז נכון שכולם מזכירים לי שעכשיו אני עצמאי, וצריך לשקול את מעשי. ונכון שעכשיו אני אוכל סוף סוף לברר מה מסתתר מאחורי העמוד הראשי של כל אתרי הסקס. אבל בוטום ליין: הכל אותו דבר. אז נכון, יש קצת שינויים. בייחוד מטמורפוזה תפיסתית: הייתי חייב להשלים עם זה שקיפי הוא בעצם בן-אדם ושאין אליהו הנביא (סנטה קלאוס?). אבל מה שמפריע יותר מכל זה הבהלה שנובעת מחשבון פשוט: אני עברתי פחות-או-יותר רבע מהחיים. אומנם רבע זה לא המון, זה אפילו לא הרוב, אבל מצד שני, ההספק שלי במהלך אותו רבע הינו הרבה פחות מרבע מסך כל הדברים שעוד יש לי להספיק בחיים. אז נכון שאת החתונה אני עוד יכול לדחות בכמה שנים, אבל מה לגבי צניחה חופשית? רשיון לרכב, מטוס, נחניאלי ורכבת? מה עם אורגיות מטורפות? פטריות קסם? אז חברה, החיים מתחילים בגיל 18, ואל תגידו לי שלא כי אתם גם ככה סתם ילדותיים.
הראשון בדצמבר, 1982. קרן אור, משהו קורה. נבהלתי והתחלתי לרוץ לכיוון היציאה. מספר דקות מאוחר יותר שכבתי בחיק אימי. כמעט לא ראיתי כלום, הכל היה מסנוור והעדפתי לשמור את עיני עצומות (ואשכיי בבטני). הראשון בדצמבר, 1992. קיבלתי טלוויזיה ליום הולדת. אמא אמרה לי, שעד שאני אהיה בן שמונה-עשרה לא יהיה צבא. אמא אמרה שאני אהיה איש גדול. היא אמרה שאני אהיה רופא. דקה לפני הראשון בדצמבר, 2000. אני חושב. בנשימות שבין הצעקות של החברים. אני חושב. ואוו, בן 18. הגעתי. מה עכשיו? אני אראה את הכל בצבע בג`? בחורות ערומות יפלו מהשמיים? אני סוף סוף אבין מה זה ``צמוד למדד``? עכשיו צריך להיות מבוגר כזה? בוגר? אחראי? אני צריך ללמוד לשחק שש-בש? להפסיק להתחפש בפורים? עשר, תשע, שמונה... שתיים, אחד -- יום איידס שמח! צעקו כולם לנוכח העובדה שהראשון בדצמבר (יום האיידס) הגיע. כן, אני מחכה. עדיין לא יודע מה זה צמוד למדד. ובחורות ערומות? לא, הן לא נופלות משום מקום. אז נכון שכולם מזכירים לי שעכשיו אני עצמאי, וצריך לשקול את מעשי. ונכון שעכשיו אני אוכל סוף סוף לברר מה מסתתר מאחורי העמוד הראשי של כל אתרי הסקס. אבל בוטום ליין: הכל אותו דבר. אז נכון, יש קצת שינויים. בייחוד מטמורפוזה תפיסתית: הייתי חייב להשלים עם זה שקיפי הוא בעצם בן-אדם ושאין אליהו הנביא (סנטה קלאוס?). אבל מה שמפריע יותר מכל זה הבהלה שנובעת מחשבון פשוט: אני עברתי פחות-או-יותר רבע מהחיים. אומנם רבע זה לא המון, זה אפילו לא הרוב, אבל מצד שני, ההספק שלי במהלך אותו רבע הינו הרבה פחות מרבע מסך כל הדברים שעוד יש לי להספיק בחיים. אז נכון שאת החתונה אני עוד יכול לדחות בכמה שנים, אבל מה לגבי צניחה חופשית? רשיון לרכב, מטוס, נחניאלי ורכבת? מה עם אורגיות מטורפות? פטריות קסם? אז חברה, החיים מתחילים בגיל 18, ואל תגידו לי שלא כי אתם גם ככה סתם ילדותיים.
