הי MOON RISE
אני עונה לך מהמקום שלי, מדרך המחשבה שלי

, גם כי אני יכולה להזדהות לחלוטין, ולא רק מהמקום של האמונה ראשית- חיבוק חם ממני.. ושנית- תראי זה לא רק ולא כ"כ הענין של "מחטיאה", זה יותר היושר הפנימי שלך, ורק שלך. זה בעצם שקר, זה לספר חצי אמת או לא לספר. הרי הוא לא ידע, הם לא ידעו. אבל את תדעי. את מדעי שלא היית ישרה. אם נוח לך עם זה וטוב לך עם זה- אשריך.. כמו שהיית בוגדת בבעלך, בבן זוגך. או מפלרטטרת.. או עושה כל דבר אחר- ש(מבחינתי, למשל) זו בגידה. הוא לא היה יודע לעולם, אבל את היית יודעת. כל אדם- ומה שנכון לו, מה שטוב לו. כשאת מערבת אנשים או דברים אחרים בענין (בע"ח למשל) זה כבר מעט יותר צורם. ה"דת" וחוקיה- זו שטות בשבילך, אבל את לא יודעת מה זה בשבילו. אולי לו זה הדבר הכי חשוב ועקרוני ביקום? הוא בטח בך וסמך עליך כשביקש להכין את העבודה, או כשביקשו את החביתה, נכון? את יכולה תמיד לומר "לא". אבל הסכמת, ואנשים שמו מבטחם בך.. אמונם- את בעצם בוגדת באמון זה, מפירה אותו. וזו זכותך. תראי, אני טיפלתי, למשל, בהרבה הורים לחבר'ה אחרי אונס. למבחינתם הם הרבה פעמים לא הבינו מה "נורא" בלקחת להם בגדים לכביסה בלי לשאול. או בני זוג שלא הבינו מה הפשע בלהוסיף גרעינים שומשום לסלט בלי לשאול?! אבל לאותו הנער שנאנס לפני שנים רבות.. ששם מבטחו ואמונו (דבר קשה למדיי, באדם -כמוך, שהם יודעים שלא שומר כשרות)- במישהו שהוא לא "הוא עצמו"- בלהכין לו משהו, וזה דבר לא קל בכל פעם מחדש, גם בדברים הקטנים, כאשר לוקחים ממנו את החירות הקטנה, את חופש הבחירה, לקחת ממנו משהו ש-ל-ו גם במשהו קטן כמו לא לשאול ולקחת ממנו משהו כמו בגדים "שלו", לעשות לו משהו בלי לשאול (סלט)- זה מאוד פוגע באמון. זה כמו לשים לאנורקטית קוטג' 3% במקום 0.5% בסלט. הרי היא לא תדע. אבל את תדעי. והאמון, לא ישוב. בקיצור- זה בינך לבין עצמך. סליחה שהארכתי.