Moon rise girl
New member
להחטיא או לא להחטיא?
איך אני יכולה לחשוב על זה אפילו, כשאני לא מאמינה שיש כזה דבר "חטא"? עובדה שכן, לצערי. נתחיל בהקדמה,(כדי שיהיה מובן), שבמקביל לעבודתי הסדירה, אני מחלטרת בעוד עבודות מהצד (מהבית במחשב), והזמן שהכי נוח לי לעשות את העבודות הקטנות (יחסית) האלה הוא בשישי-שבת. עכשיו אני ניצבת בפני דילמה די רצינית מבחינתי: קיבלתי היום עבודת עיצוב מדוד שלי, המתנחל היקר, עבודה שלמרבה האבסורד עוסקת בקדושת השבת, וצריכה להיות מוכנה עד יום שלישי, מה שאין כל כך מצב שיקרה אם לא אעבוד עליה היום ומחר. הרגע התיישבתי כדי לסיים אותה, אבל פתאום הרגשתי קצת... לא יודעת אפילו איך להסביר את זה. הרגשה לא נוחה כלכך. הוא לא ידע שעשיתי את זה בשבת - כך שמהבחינה הזאת אין בעיה, אבל עדיין תקועה לי במוח החשיבה הזאת של "אני מחטיאה אותו", למרות שאני לחלוטין לא מאמינה בזה. למה? אני יכולה פשוט לעשות את זה, לסיים עם זה, לשכוח שעשיתי את זה בשבת ולשלוח לו את זה ביום ראשון. הרי בינינו - לא יקרה כלום. למה אני לא משתחררת מזה? ואולי באמת יש עם זה בעיה מוסרית מבחינת האמון שהוא נותן בי? אותו סוג של דילמה היה לי כשאיזה ערב אחד כשהייתי אצל ההורים שלי, טיגנתי (בטעות) פרנץ' טוסט במחבת בשרית. מצד אחד - התבאסתי לזרוק את הכל לפח בגלל השטות הזאת, ואם הייתי שוטפת את כל הכלים ונפטרת מכל העדויות אפאחד לא היה יודע, אבל מצד שני הרגשתי שאני לא יכולה לכפות את אורח החיים שלי על אנשים שמנסים לחיות בצורה מסויימת, ושמבחינתי זו תהיה מעילה באמון שלהם. אז זה נגמר בזריקת כל מה שהכנתי לפח וההכנה של הכל שוב (לכל האחים...) במחבת שנבדקה מיליון פעם באשר לזהותה המגדרית. היום זה עשוי להיגמר בלחץ מטורף כל השבוע ובעובדה שלא בטוח שאצליח לסיים את העבודה בזמן, אם בכלל.
איך אני יכולה לחשוב על זה אפילו, כשאני לא מאמינה שיש כזה דבר "חטא"? עובדה שכן, לצערי. נתחיל בהקדמה,(כדי שיהיה מובן), שבמקביל לעבודתי הסדירה, אני מחלטרת בעוד עבודות מהצד (מהבית במחשב), והזמן שהכי נוח לי לעשות את העבודות הקטנות (יחסית) האלה הוא בשישי-שבת. עכשיו אני ניצבת בפני דילמה די רצינית מבחינתי: קיבלתי היום עבודת עיצוב מדוד שלי, המתנחל היקר, עבודה שלמרבה האבסורד עוסקת בקדושת השבת, וצריכה להיות מוכנה עד יום שלישי, מה שאין כל כך מצב שיקרה אם לא אעבוד עליה היום ומחר. הרגע התיישבתי כדי לסיים אותה, אבל פתאום הרגשתי קצת... לא יודעת אפילו איך להסביר את זה. הרגשה לא נוחה כלכך. הוא לא ידע שעשיתי את זה בשבת - כך שמהבחינה הזאת אין בעיה, אבל עדיין תקועה לי במוח החשיבה הזאת של "אני מחטיאה אותו", למרות שאני לחלוטין לא מאמינה בזה. למה? אני יכולה פשוט לעשות את זה, לסיים עם זה, לשכוח שעשיתי את זה בשבת ולשלוח לו את זה ביום ראשון. הרי בינינו - לא יקרה כלום. למה אני לא משתחררת מזה? ואולי באמת יש עם זה בעיה מוסרית מבחינת האמון שהוא נותן בי? אותו סוג של דילמה היה לי כשאיזה ערב אחד כשהייתי אצל ההורים שלי, טיגנתי (בטעות) פרנץ' טוסט במחבת בשרית. מצד אחד - התבאסתי לזרוק את הכל לפח בגלל השטות הזאת, ואם הייתי שוטפת את כל הכלים ונפטרת מכל העדויות אפאחד לא היה יודע, אבל מצד שני הרגשתי שאני לא יכולה לכפות את אורח החיים שלי על אנשים שמנסים לחיות בצורה מסויימת, ושמבחינתי זו תהיה מעילה באמון שלהם. אז זה נגמר בזריקת כל מה שהכנתי לפח וההכנה של הכל שוב (לכל האחים...) במחבת שנבדקה מיליון פעם באשר לזהותה המגדרית. היום זה עשוי להיגמר בלחץ מטורף כל השבוע ובעובדה שלא בטוח שאצליח לסיים את העבודה בזמן, אם בכלל.
לפני שהמשפחה תבוא לבקר אני צריך לזכור לשים.