להורים שלי
אני מנסה לעמוד בקצב של כולם ולא מצליחה. ואז אתם מאוכזבים וכועסים. תוהים איך זה שלא הצלחתי לסיים את העבודה? הרי עמדו לרשותי שבועות שלמים! ואני לא יודעת מה להגיד. אין לי הסבר, פשוט לא הצלחתי. עומדת מבויישת ומפחדת להיישיר מבט. מסתבכת בשקרים שיחפו עליי. אבל אני כבר לא יודעת איך לצאת מזה, בהתחלה עוד העזתי לבקש עזרה, אבל לאט לאט התחלתי להתבייש. ציפיתם ממני לכל כך הרבה ואני לא הצלחתי לעמוד בציפיות. ושוב איכזבתי. עכשיו אני כבר מפחדת לבקש שוב עזרה כי באמת עברתי את הגבול, אני יודעת. פעם אחרי פעם לא הצלחתי לעמוד בציפיות. אני לא משקרת כדי להגן על עצמי! אני רק רוצה להגן עליכם- שלא תתאכזבו ממני שוב... הלוואי שידעתי איך לשנות את עצמי ולהיות כמו שאתם רוצים. לפעמים אני פשוט רוצה לוותר, לפרוש מהמירוץ הזה שאני לא עומדת בו. אבל אני יודעת שזה עוד יותר יאכזב אתכם. אז אני ממשיכה לנסות ומסתירה ממכם שוב ושוב את הכשלונות, את הציונים הגרועים, את העבודות שלא הוגשו.... אני באמת לא יודעת למה אני לא מצליחה לעמוד בקצב, נראה שיש יותר מדי עומס. אז איך כולם מצליחים ללעמוד בעומס ורק את לא? אתם תגידו ואין לי תשובה. אני כותבת לכם אלפי מכתבים, ולא מעיזה לתת לכם אפילו אחד. אתם עשיתם למעני כל כך הרבה, ואיך פניכם נפלו כשהמאבחנת נתנה את התוצאות, לא האמנתם שדווקא הבת שלכם היא כזאת. ואני ישבתי בצד והתביישתי, ידעתי שאחר כך יבואו השאלות: למה לא אמרת כלום? איך לא ידענו? ואין לי תשובה. והייתם נפלאים ועשיתם הכל בשביל לעזור. ואני נכשלתי שוב. ואיכזבתי שוב. ואתם לא יודעים כי לא אמרתי דבר. אני פוחדת להודות שאפילו עכשיו אני לא מצליחה להשתנות. אני כותבת לכם כל יום, מתחננת לעזרה בשתיקה. אבל אני יודעת שאף פעם אני לא אצליח לבקש אותה בקול, אני מתביישת כי נתתם לי כל מה שיכולתם. אני כותבת לכם כל יום, מבקשת סליחה ששוב איכזבתי אתכם, ששוב לא עמדתי בציפיות.
אני מנסה לעמוד בקצב של כולם ולא מצליחה. ואז אתם מאוכזבים וכועסים. תוהים איך זה שלא הצלחתי לסיים את העבודה? הרי עמדו לרשותי שבועות שלמים! ואני לא יודעת מה להגיד. אין לי הסבר, פשוט לא הצלחתי. עומדת מבויישת ומפחדת להיישיר מבט. מסתבכת בשקרים שיחפו עליי. אבל אני כבר לא יודעת איך לצאת מזה, בהתחלה עוד העזתי לבקש עזרה, אבל לאט לאט התחלתי להתבייש. ציפיתם ממני לכל כך הרבה ואני לא הצלחתי לעמוד בציפיות. ושוב איכזבתי. עכשיו אני כבר מפחדת לבקש שוב עזרה כי באמת עברתי את הגבול, אני יודעת. פעם אחרי פעם לא הצלחתי לעמוד בציפיות. אני לא משקרת כדי להגן על עצמי! אני רק רוצה להגן עליכם- שלא תתאכזבו ממני שוב... הלוואי שידעתי איך לשנות את עצמי ולהיות כמו שאתם רוצים. לפעמים אני פשוט רוצה לוותר, לפרוש מהמירוץ הזה שאני לא עומדת בו. אבל אני יודעת שזה עוד יותר יאכזב אתכם. אז אני ממשיכה לנסות ומסתירה ממכם שוב ושוב את הכשלונות, את הציונים הגרועים, את העבודות שלא הוגשו.... אני באמת לא יודעת למה אני לא מצליחה לעמוד בקצב, נראה שיש יותר מדי עומס. אז איך כולם מצליחים ללעמוד בעומס ורק את לא? אתם תגידו ואין לי תשובה. אני כותבת לכם אלפי מכתבים, ולא מעיזה לתת לכם אפילו אחד. אתם עשיתם למעני כל כך הרבה, ואיך פניכם נפלו כשהמאבחנת נתנה את התוצאות, לא האמנתם שדווקא הבת שלכם היא כזאת. ואני ישבתי בצד והתביישתי, ידעתי שאחר כך יבואו השאלות: למה לא אמרת כלום? איך לא ידענו? ואין לי תשובה. והייתם נפלאים ועשיתם הכל בשביל לעזור. ואני נכשלתי שוב. ואיכזבתי שוב. ואתם לא יודעים כי לא אמרתי דבר. אני פוחדת להודות שאפילו עכשיו אני לא מצליחה להשתנות. אני כותבת לכם כל יום, מתחננת לעזרה בשתיקה. אבל אני יודעת שאף פעם אני לא אצליח לבקש אותה בקול, אני מתביישת כי נתתם לי כל מה שיכולתם. אני כותבת לכם כל יום, מבקשת סליחה ששוב איכזבתי אתכם, ששוב לא עמדתי בציפיות.