> להוציא הכל <
כבר כמה ימים אני רוצה לכתוב את ההודעה הזאת, והיה לי קשה. עכשיו, אחרי לילה ללא שינה אני מרגישה שאני מסוגלת לכתוב את זה. עם חצי חיוך. אפילו. (מצבי רוח משתנים, זאת המילה). קלטתי לפני דקות מספר, שאני חייבת להתגבר, כך או כך. החיים דיי מחורבנים. נכון. לשבת ולקטר על זה לא עזר לי יותר מדי. בחצי שנה האחרונה, לאחר שהחל המשבר בין ההורים שלי, הפכתי את זה לעיקר חיי, באופן אובססי. שכנעתי את עצמי שאני פועלת קודם כל למען אבא שלי ולמען אחותי. ואת אמא שלי הפכתי לסוג של מפלצת (האמת שהיא כזאת

. לא יכולתי לקבל שהמשפחה תתפרק, שמודל המשפחה המאושרת יהרס (מתי בעצם היא הייתה כזאת?), דשתי ודשתי בזה. עוד משבר. עד מריבה. ואחיזה במשהו שלא קיים. לפני כמה ימים סוף סוף אמא שלי עשתה את הצעד, הגישה תביעה לגירושים, בלי להודיע לנו קודם (למרות ההבטחה שלה, שדקה לפני שהיא תעשה את הצעד הגורלי, היא תודיע לנו) והיא שוב אכזבה וזה כאב. ממה שהבנתי היא אמרה דברים איומים וחמור מזה, שקרניים, והתביעות שלה הן סוג של סחיטה. ואבא שבור. מאוד. ואחותי מזועזעת כולה. היא בהלם. ואני, עם כמה שזה כואב, אני חשה סוג של הקלה. באיזשהו מקום תמיד הייתה לי התקווה שהכל יחזור להיות כמו פעם. וכנראה, שעתיד לה היה לזה, שזה היה באמת הכי רע ומלא סבול בעולם, השלב הזה היה יכול להגיע. ההתנהגות של אבא, מה שהוא קיבל ממנה, וחשוב מזה, מה שהוא לא קיבל ממנה, לא היה יכול לספק אותו ליותר מדי זמן. ועם כמה שקשה ורע לו עכשיו ("את כל החיים נתתי בשבילה"), אפשר לחשוב ולקוות לעתיד יותר טוב. כנראה שזה השלב הסופי של הטרגדיה של השנה הזאת... מצב התקיעה הפסיק, יש שינוי. תקווה. והשינוי.. כל כך התבקש. זה עומד להיות רע. המלחמה התחילה. כבר גיליתי שני סיפורים מזעזעים על כל אחד מהם. עצוב. קשה. אני אישית לא מוכנה יותר לשמש "כלי נשק". תתכוננו למצבי רוח רבים. אני יודעת שתהיו שם בשבילי, שזה כשלעצמו מעודד. הספקתי לשתף כבר אחדים ממכם בנושא, אני לא אזכיר שמות, אבל אתם יודעים מי אתם (באמת כתבתי את זה?) ואני חייבת לכם תודה רבה ו-
ענקי.
אותכם. מיטל (זה מה שקורה שאני כותבת הודעות ללא שינה...)