מה לעשות?
להפסיק להגיד 'אמא ואבא אמרו לי ועשו לי'. להפסיק להגיד 'אמא ואבא יודעים הכי טוב'. להפסיק להגיד 'אמא ואבא מכירים אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי'. ולהתחיל להאמין שאת יכולה. מה זו התבוסתנות הזו? 'אבל מה לעשות שכל פעם מטפטפים לי שאין לי סיכוי להסתדר'. את חושבת, שלבנאדם הכי עצמאי בעולם יש חיים של ליטופי אגו יומיומיים וכוונות טובות וחיוכים אינסופיים מאנשים?. לכל אחד מטפטפים, לכל אחד אומרים. את לומדת, את מתקדמת, את עושה. עד מתי תמשיכי להאשים את ההורים שלך בחוסר התזוזה שלך? הם טועים, נכון. הם ממשיכים לטעות יום אחרי יום, נכון. הם לא בסדר, נכון. זה פוגע ומעליב ומוריד למקומות נמוכים, נכון. אז? הרי הם לא יעשו את השינוי. הישועה לא תבוא מהם. אם זו צורת החינוך שלהם והדרך שבה הם רואים לנכון להתייחס אלייך, כך הם ימשיכו. אז כל פעם תגידי 'מה לעשות שכל פעם מטפטפים לי שאין סיכוי שאסתדר'? ותמשיכי לסחוב את תחושת הקורבן עד אין קץ? אז הנה, אני אומרת לך. הם לא מתנהגים יפה. הם לא מתנהגים ראוי. הם מורידים אותך למקומות נמוכים. את מסכנה [בלי ציניות], זה לא נעים, זה לא נחמד, את צודקת בכל מה שאת אומרת. יופי. מה הלאה? עוד יום של אמירות כאלו? עוד שנה, שנתיים, עשר? עוד שניות ודקות ושעות וימים וחודשים ושנים שיעברו בכך שאת מסכנה והם מתנהגים לא נכון? מגיע שלב, שבו צריכים להפסיק להאשים אחרים ולהתחיל לקחת אחריות. את צודקת. הם מתנהגים לא ראוי. הם לא ישתנו. הם לא יקחו אחריות עלייך ועל החיים שלך. קחי אחריות על עצמך. קחי אחריות על החיים שלך. עשו לך ואמרו לך - נכון. תעשי ותאמרי את - לעצמך - למענך - עבורך. את יכולה לעשות, כל מה שתרצי. אם תרצי. השאלה היא אם את רוצה.
