אפשר גם להוסיף ולשאול האם צריך בכלל מורה
לי אישית, ומהכירות (מועטה מדי לצערי) איתך, אני סבור שגם לך ישראל סנסאי, המורים ש"גידלו" אותנו עד כה, ישמשו תמיד מקור השראה ודמות גדולה אשר לאורה אנו ממשיכים להתפתח ללא הרף. לעומת זאת, קיימים מתאמנים רבים ללא מורה. אם ניקח לדוגמא דוג'ואים מרכזיים כדוגמת ההומבו דוג'ו בטוקיו, ישנם שם מתאמנים שעוסקים באדיקות רבה באייקידו כבר עשרות שנים מבלי שהיה להם אי פעם מורה אחד מוגדר. הם מתאמנים בכל פעם פשוט אצל מי שמלמד באותו יום או באותה שעה. מכל אחד הם לומדים משהו. אני סבור שהצורך והקשר עם מורה אישי, הוא תוצר של מבנה אישיות, חיבור, צרכים ויכולות אישיות. ישנם אנשים בעלי יכולת לקבל השראה אדירה מכל פיפס שהם רואים, וישנם אנשים שצריכים שיכו בהם כל רעיון, כאילו היה זה יתד מול אבן בזלת. כן, אני חושב שתלמיד שמתאמן 30 שנה ולא פיתח סגנון אישי הוא אדם טכני להחריד ובעל אישיות שנוטה לדבוק בחוקים ולהקפיד על מילוי הוראות. אך מצד שני אנשים כאלו גם הם נפלאים וגם להם תרומה גדולה לאמנויות ובייחוד לשימורן. דעתי היא שכל האמנויות ממשיכות להתפתח בו בעת בזכות שני הטיפוסים יחדיו: הקפדן, והיצירתי. הראשון זקוק יותר למקורות ידע והנחיה מדוייקת. השני זכה בדמיון עשיר וביכולות לפתח ולהמציא, ליצור, ולא לחשוש לנסות לשווא. האם תלמיד של 30 שנות וותק צריך במורה ברקע? התשובה שונה בהתאם למבנה האישיות של כל אחד ואחד. אני חושב שבמהלך חיינו טוב שנשאף תמיד להוקיר תודה לכל מי שלימד אותנו, ושנחפש תמיד אחר מורה טוב יותר. אינני יודע מה נהוג ביהדות, ובוודאי חכמים וטובים יוכלו לספר כאן על כך, אבל בזן בודהיזם, נהוג שמורה טוב ידע לשלוח את תלמידיו אל מורה בכיר יותר או אל מורה שעשוי להתאים יותר לתלמיד. במנזרי זן, זהו נוהג מקובל, ורצוי שתלמיד ילמד אצל מספר מורים בימי חייו, ושגם לאחר שהזדקן, שימשיך להרהר בחכמת מוריו, ולקרוא את כתביהם ואת כתבי הדורות הקודמים. בברכה, זאב.