לגיטריסט שלי..
לזה שייחסתי לו חשיבות רבה מדי/הגיטריסט החמוד ביותר שהכרתי (מבין השניים כל חיי). אני לא כ"כ יודעת מאיפה ומה אני אמורה לכתוב לך אחרי שחודש וחצי (כמעט) לא דיברנו, והרי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאינך היית מעוניין. סידרתי את הקבצים שלי במחשב (סוף סוף) ומצאתי קובץ מהעשרים ושביעי ליולי, היית בארה"ב ושלחת לי מנגינה שלך, שמעתי את זה כעת ,הסתכלתי בהיסטורי שלנו ואכן רשמתי לך( באנגלית כמובן) כתגובה שזה יפה מאוד ונזכרתי בך. היום זה שלושה חודשים לגיוס שלך ,אני ממש זוכרת שב15- לספטמבר ישבנו במסיבה הגרועה בחוטרים, כאשר הזרת שלך כאבה לך כי נתקעת בשולחן או משהו והסתכלת בשעון ואמרת לי שבדיוק עוד חודש אתה מתגייס.. אז לא ידעת שאתה הולך לתובלה וחברייך לאוהל יהיו רוסים וקווקזים אני מניחה.(אם כי בטח כבר אתה לא שם..) אני שולחת לך את זה לאימייל כי אני לא יודעת אם ומתי אתה מתחבר לאיי סיי קיו ואחת התקופות שזכורות לי לטובה בידידות שלנו הייתה כשהיית בארה"ב ,ביולי אוגוסט האחרון, (ובנוסף לכך זכור לי שסיפרת לי שאתה כותב אימיילים לאחיך באמריקה.)…ועוד לחשוב שהכרנו בדרך טיפשית ושטותית, האיי סיי קיו, באמצע יוני. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש משהו כלפייך, ובכלל בקושי היינו ידידים, אבל עכשיו, אחרי שאנחנו לא מדברים יותר מחודש כאמור, אני מרגישה משהו כלפייך, כמובן שלא רומנטי אבל משהו מוזר, משום מה הידידות שלנו הייתה חשובה לי מסיבה שאינה אפילו ברורה לי כעת. למרות שהיא לא הייתה משמעותית (הידידות), אני מרגישה שחסר לי משהו; עוד שיחת טלפון ממישהו, בחור שישעשע אותי כשאני נשארת בבית והוא מחלק ערכות מגן, שידבר איתי כאשר יש לו רק עשר דקות שעת ת"ש או שירגיע אותי שהבגרות בפסקל היא שטות גדולה. אבל אני לא אמשיך לפתוח את זה עוד, כי לא נראה לי שיש צורך בכך. אני לא יודעת למה אני כותבת את המכתב הזה עכשיו, אולי זה רק בשביל עצמי ואני יודעת שאני אמורה לוותר ולומר חאלס, זה נגמר. ואני לא רוצה את הרחמים שלך … היית כ"כ מרגיע ותמיד היה לי כיף לדבר אתך כשהייתי לחוצה לפני מבחן.. התקשרתי אלי בבוקר לאחל לי בהצלחה ואחה"צ לשאול אותי איך היה ואכן כמו שאמרת.. קיבלתי 94 בהיסטוריה, הציון הגבוה ביותר בכיתה. אני מניחה שהפסקת להתקשר אלי כי אני לא מעניינית אותך יותר או כי לא היה לך כיף לדבר איתי, זה לא מעליב אותי באופן עקרוני,באמת,זה רק קצת מכאיב . השיר שהלחנת כעת נגמר וגם כן הקשר (הכלשהו) בנינו. נראה לי שכתבתי את זה סתם בשביל לסיים באופן רשמי את הכלום בנינו, למרות שכפי שלמדתי ,כלום זה רק ואקום ולא זה המצב שהיה בננו. אני מניחה שכעת תראה את המכתב הזה למעגל החברים הקרובים שלך ומין הסתם לאדווה ,אבל בבקשה כמו אם זה חשוב לך אז אל תציג את זה בפני רבים, וגם אם אין זה חשוב לך כלל אתה תכבד אותי, כי זה אינו יוסיף דבר. בכל מקרה, בטוחה אני כי תציג אותי בתור ילדה קטנה בכיתה י'א כי הרי להגדרתך רק בכיתה י'א אנשים מבגרים, הלא כך? מצטערת כי צרותי שלי הם לחץ לוח המבחנים ,וירידת מס' יחידות במטמתיקה. לא הייתי בטוחה בשליחת מכתב זה מהרבה סיבות והתלבטתי ארוכות, כי אינני הייתי בטוחה איך תקבל את המכתב הזה ואם בצורה אותה רציתי שתראה אותו, אך החלטתי לקחת את הסיכון (דבר שאיננו עושה לרוב.) כאומרים "תסתכל על החברים שלך תראה מי אתה" אני רואה את עצמי(אמנם לא בצורה אובייקטיבית אני מניחה)כשונה משאר חברותי, כי דעתן של חברותי הטובות( המעטות שידעו על קיומה של פיסת הניר הזו ) היה להשליך דף זה לזבל ולשכוח "מהדפוק הזה". אני יודעת שזה נשמע מסובך אבל עד כמה שזה נשמע כך, אינך תצטרך להתמודד עם העובדה הזו יותר או איתי… כי אני סיימתי, אני כבר מרגישה הקלה, נראה כי המכתב היה תרפיה בשבילי . זה כאב וכואב.. מזו שנהנתה לבוא להופעות שלך…
לזה שייחסתי לו חשיבות רבה מדי/הגיטריסט החמוד ביותר שהכרתי (מבין השניים כל חיי). אני לא כ"כ יודעת מאיפה ומה אני אמורה לכתוב לך אחרי שחודש וחצי (כמעט) לא דיברנו, והרי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאינך היית מעוניין. סידרתי את הקבצים שלי במחשב (סוף סוף) ומצאתי קובץ מהעשרים ושביעי ליולי, היית בארה"ב ושלחת לי מנגינה שלך, שמעתי את זה כעת ,הסתכלתי בהיסטורי שלנו ואכן רשמתי לך( באנגלית כמובן) כתגובה שזה יפה מאוד ונזכרתי בך. היום זה שלושה חודשים לגיוס שלך ,אני ממש זוכרת שב15- לספטמבר ישבנו במסיבה הגרועה בחוטרים, כאשר הזרת שלך כאבה לך כי נתקעת בשולחן או משהו והסתכלת בשעון ואמרת לי שבדיוק עוד חודש אתה מתגייס.. אז לא ידעת שאתה הולך לתובלה וחברייך לאוהל יהיו רוסים וקווקזים אני מניחה.(אם כי בטח כבר אתה לא שם..) אני שולחת לך את זה לאימייל כי אני לא יודעת אם ומתי אתה מתחבר לאיי סיי קיו ואחת התקופות שזכורות לי לטובה בידידות שלנו הייתה כשהיית בארה"ב ,ביולי אוגוסט האחרון, (ובנוסף לכך זכור לי שסיפרת לי שאתה כותב אימיילים לאחיך באמריקה.)…ועוד לחשוב שהכרנו בדרך טיפשית ושטותית, האיי סיי קיו, באמצע יוני. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש משהו כלפייך, ובכלל בקושי היינו ידידים, אבל עכשיו, אחרי שאנחנו לא מדברים יותר מחודש כאמור, אני מרגישה משהו כלפייך, כמובן שלא רומנטי אבל משהו מוזר, משום מה הידידות שלנו הייתה חשובה לי מסיבה שאינה אפילו ברורה לי כעת. למרות שהיא לא הייתה משמעותית (הידידות), אני מרגישה שחסר לי משהו; עוד שיחת טלפון ממישהו, בחור שישעשע אותי כשאני נשארת בבית והוא מחלק ערכות מגן, שידבר איתי כאשר יש לו רק עשר דקות שעת ת"ש או שירגיע אותי שהבגרות בפסקל היא שטות גדולה. אבל אני לא אמשיך לפתוח את זה עוד, כי לא נראה לי שיש צורך בכך. אני לא יודעת למה אני כותבת את המכתב הזה עכשיו, אולי זה רק בשביל עצמי ואני יודעת שאני אמורה לוותר ולומר חאלס, זה נגמר. ואני לא רוצה את הרחמים שלך … היית כ"כ מרגיע ותמיד היה לי כיף לדבר אתך כשהייתי לחוצה לפני מבחן.. התקשרתי אלי בבוקר לאחל לי בהצלחה ואחה"צ לשאול אותי איך היה ואכן כמו שאמרת.. קיבלתי 94 בהיסטוריה, הציון הגבוה ביותר בכיתה. אני מניחה שהפסקת להתקשר אלי כי אני לא מעניינית אותך יותר או כי לא היה לך כיף לדבר איתי, זה לא מעליב אותי באופן עקרוני,באמת,זה רק קצת מכאיב . השיר שהלחנת כעת נגמר וגם כן הקשר (הכלשהו) בנינו. נראה לי שכתבתי את זה סתם בשביל לסיים באופן רשמי את הכלום בנינו, למרות שכפי שלמדתי ,כלום זה רק ואקום ולא זה המצב שהיה בננו. אני מניחה שכעת תראה את המכתב הזה למעגל החברים הקרובים שלך ומין הסתם לאדווה ,אבל בבקשה כמו אם זה חשוב לך אז אל תציג את זה בפני רבים, וגם אם אין זה חשוב לך כלל אתה תכבד אותי, כי זה אינו יוסיף דבר. בכל מקרה, בטוחה אני כי תציג אותי בתור ילדה קטנה בכיתה י'א כי הרי להגדרתך רק בכיתה י'א אנשים מבגרים, הלא כך? מצטערת כי צרותי שלי הם לחץ לוח המבחנים ,וירידת מס' יחידות במטמתיקה. לא הייתי בטוחה בשליחת מכתב זה מהרבה סיבות והתלבטתי ארוכות, כי אינני הייתי בטוחה איך תקבל את המכתב הזה ואם בצורה אותה רציתי שתראה אותו, אך החלטתי לקחת את הסיכון (דבר שאיננו עושה לרוב.) כאומרים "תסתכל על החברים שלך תראה מי אתה" אני רואה את עצמי(אמנם לא בצורה אובייקטיבית אני מניחה)כשונה משאר חברותי, כי דעתן של חברותי הטובות( המעטות שידעו על קיומה של פיסת הניר הזו ) היה להשליך דף זה לזבל ולשכוח "מהדפוק הזה". אני יודעת שזה נשמע מסובך אבל עד כמה שזה נשמע כך, אינך תצטרך להתמודד עם העובדה הזו יותר או איתי… כי אני סיימתי, אני כבר מרגישה הקלה, נראה כי המכתב היה תרפיה בשבילי . זה כאב וכואב.. מזו שנהנתה לבוא להופעות שלך…