לב
משנולדה, יפת פני לב צחות עייני שקד חומות ,אפרסק אפה ודובדבן שפתותיה סרקה אימה את פלומת ראשה ובחיוך חייכה לעומת פרי ביטנה, מאושרת משלמות גופה ומייפי פניה הקורנים קראה שמה "לב". בחלוף החודשים, הבהילה האם את ביתה הענוגה אל מיטב הרופאים, קינן בה הפחד שמא משהו בילדה לא היה כשורה, התקשורת בין השתיים לא הייתה דומה לאותה תקשורת שידעה עוד מלידתה הראשונה: הימים הקדומים של ראשית המאה התשע עשרה, הרפואה אף כי התקדמה ביחס לשנים קודמות, עדיין לא דמתה לאותה רפואה שחיפשה האם לביתה הצעירה. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות, למדה האם כי ביתה הקטנה נולדה עיוורת וכי הסיכויים שאי-פעם יאיר לה מאור עיניה קלושים עד מאוד ואף אפסיים. כאשת דיפלומט הייתה עסוקה באירוח נשות דיפלומטים רבים אשר מילאו אחר האינטרסים של בעלה איתו אך לעיתים רחוקות נפגשה למפגש אינטימי של בין השניים: מפאת אזלת ידה, בושתה הגדולה וחוסר ידיעתה כיצד לגדל את ביתה היפה, חסרת מאור עיניים, החליטו יחד בני הזוג לשלוח את ביתם הקטנה לגדול בכפר מרוחק בו נודעה משפחה ביכולתה ללמד גם ילדים עיוורים לקרוא, לנגן ואף להתקדם ולשרת את עצמם בחיים. חרף הקושי הנפשי העצום בפרידה, שלחה האם את ביתה בליווי האומנת לבית אותה משפחה בכפר אותה ציידה במלבושים ,סכום כסף שיספיק למילוי צרכיה לשנה הקרובה וסביב צוואר הילדה – ענדה שרשרת זהב ובה מושחל לב קטן עשוי יהלום. * * * בית המשפחה היה בית חווה ממוצע מימדים ומאוכלס ברעש ילדים רבים: לב הייתה עדין תינוקת כבת מחציתה השנה וחיש הפכה לכוכב הבית שהתמוגג מפנֵי הלב הקורנים, צחוקה המתגלגל שסחף אחריו את כל ששומעו: הימים חלפו ועברו, לב כבר הייתה ילדה כבת שלוש, רצה וקיפצה ברחבי החווה רחבת הידיים של המשפחה וידעה בדיוק להיכן אסור היה לה לגשת. ובקול פעמונים מתקתק טרחה להסביר לכל המעוניין להקשיב למוצא פיה, כי עיוורת הינה ואסור לה ללכת לסדנת העבודה של אמא מאריה. כמו-כן, אסרה עליה מאריה להתקרב לאגם ללא השגחה וליווי אחד המבוגרים ולב, דאגה תמיד לבקש ממרקו להתלוות אליה ולטייל איתה ליד האגם כך שתוכל לחוש ברוח הקרירה הנושבת ליד המים, שתוכל להקשיב לקול האדוות הקטנות ולקול רחשי החיים שבקעו מן האגם. עם השנים, האגם היה מקום המפלט של לב, המקום בו שפכה חרש דמעותיה, המקום בו פצחה בשיר, המקום בו רחצה את גופה ב"אין רואה"... המשך...
משנולדה, יפת פני לב צחות עייני שקד חומות ,אפרסק אפה ודובדבן שפתותיה סרקה אימה את פלומת ראשה ובחיוך חייכה לעומת פרי ביטנה, מאושרת משלמות גופה ומייפי פניה הקורנים קראה שמה "לב". בחלוף החודשים, הבהילה האם את ביתה הענוגה אל מיטב הרופאים, קינן בה הפחד שמא משהו בילדה לא היה כשורה, התקשורת בין השתיים לא הייתה דומה לאותה תקשורת שידעה עוד מלידתה הראשונה: הימים הקדומים של ראשית המאה התשע עשרה, הרפואה אף כי התקדמה ביחס לשנים קודמות, עדיין לא דמתה לאותה רפואה שחיפשה האם לביתה הצעירה. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות, למדה האם כי ביתה הקטנה נולדה עיוורת וכי הסיכויים שאי-פעם יאיר לה מאור עיניה קלושים עד מאוד ואף אפסיים. כאשת דיפלומט הייתה עסוקה באירוח נשות דיפלומטים רבים אשר מילאו אחר האינטרסים של בעלה איתו אך לעיתים רחוקות נפגשה למפגש אינטימי של בין השניים: מפאת אזלת ידה, בושתה הגדולה וחוסר ידיעתה כיצד לגדל את ביתה היפה, חסרת מאור עיניים, החליטו יחד בני הזוג לשלוח את ביתם הקטנה לגדול בכפר מרוחק בו נודעה משפחה ביכולתה ללמד גם ילדים עיוורים לקרוא, לנגן ואף להתקדם ולשרת את עצמם בחיים. חרף הקושי הנפשי העצום בפרידה, שלחה האם את ביתה בליווי האומנת לבית אותה משפחה בכפר אותה ציידה במלבושים ,סכום כסף שיספיק למילוי צרכיה לשנה הקרובה וסביב צוואר הילדה – ענדה שרשרת זהב ובה מושחל לב קטן עשוי יהלום. * * * בית המשפחה היה בית חווה ממוצע מימדים ומאוכלס ברעש ילדים רבים: לב הייתה עדין תינוקת כבת מחציתה השנה וחיש הפכה לכוכב הבית שהתמוגג מפנֵי הלב הקורנים, צחוקה המתגלגל שסחף אחריו את כל ששומעו: הימים חלפו ועברו, לב כבר הייתה ילדה כבת שלוש, רצה וקיפצה ברחבי החווה רחבת הידיים של המשפחה וידעה בדיוק להיכן אסור היה לה לגשת. ובקול פעמונים מתקתק טרחה להסביר לכל המעוניין להקשיב למוצא פיה, כי עיוורת הינה ואסור לה ללכת לסדנת העבודה של אמא מאריה. כמו-כן, אסרה עליה מאריה להתקרב לאגם ללא השגחה וליווי אחד המבוגרים ולב, דאגה תמיד לבקש ממרקו להתלוות אליה ולטייל איתה ליד האגם כך שתוכל לחוש ברוח הקרירה הנושבת ליד המים, שתוכל להקשיב לקול האדוות הקטנות ולקול רחשי החיים שבקעו מן האגם. עם השנים, האגם היה מקום המפלט של לב, המקום בו שפכה חרש דמעותיה, המקום בו פצחה בשיר, המקום בו רחצה את גופה ב"אין רואה"... המשך...
