לב שותת דם.

[childfairy]

לב שותת דם.

איפה אוכל לצרוח? איפה אוכל לצרוח מבלי שאהיה מעוררת רחמים? בלי שינוסו מכריי על נפשם רק אצרח מלוא ראותי אוויר אהבההההההההההה איפה את? מה עשיתי שאיני ראויה לך? איפה אוכל להקיא את הכאב שמאכל את קרביי ולא לכמוהה עוד? לב שותת דם. לא באמת. אבל מרגיש כך. יש סכין ארוכה ומשוננת של בדידות מסתובבת בליבי. יש מחנק קבוע וכפן של מגע וכבר פחד ממנו שמא לא אוכל להכילו ופחד שלא יהיה עוד לעולם יחד מנוחה בית אני תוהה מתי ייכנע הלב יקרוס וישתות דם באמת.

 

[פרפרי אהבה]

כתבת מקסים ומפתיע ../images/Emo201.gif

מה הביא אותך לכתוב את זה?

 

[childfairy]

תודה..

איבדתי את הכוחות. יש לי כוח לסחוב את כולם. ללטף להקשיב לחבק להכיל לנחם להנחות יש לי כוח לסחוב את כולם. בשביל עצמי נגמרו לי הכוחות. בסוף היום חוזרת אל בין קירות ריקים. שיממון הלב מהדהד מהם תהודה מחרישת אזניים. מי ילטף אותי? מי יחבק? במי אתחבא אני כשמגיעים מיים? או אולי, אולי, אולי, אגאל כבר מיסוריי?

 

[childfairy]

אולי התשובה לא הייתה ברורה..

פערים. פערים ביני לבין עצמי. לבד. קשה ובעיקר לא מובן לי למה. המקצוע שלי הוא טיפולי מדהים אותי הפער בין היכול שלי לראות את האחר להבין לעומק, מה קורה? מה מניע? איפה הקושי? וביחס לעצמי. ראות 0. בשנות ה-30 המתקדמות לחיי ועדיין לבד. אני נתפסת כמי שיש לה הכל. חכמה מאוד רחוקה מלהיות מכוערת (אם-כי, שמנמונת) עצמאית מוכשרת בהמון תחומים ידע כללי נרחב מאוד. ו... כלום. שום דבר. נאדה. בד"כ אני בסדר. מכילה, תומכת, נמצאת שם בשביל מי שצריך. יש לי סיבולת גבוהה מאוד לכאב פיזי ונפשי אבל בימים האחרונים אני מרגישה שאני נמקה. שנגמר לי האוויר שאני לא מסוגלת לסבול את הלבד הזה יותר שאני מתפרקת לגורמים ובעיקר חסרת אונים או אמונה שזה ישתנה אי-פעם. היום בעיקר מייחלת להפסיק לכמוהה כ"כ. להפסיק להתאוות שהלב יקפא ויתרוקן (כמאמר אביתר בנאי).

 

[פרפרי אהבה]

אז...אולי הגיע הזמן לתת מנוחה לעצמך

לפעמים כשנרגעים ונותנים זמן לנפש ולגוף-רואים הכל אחרת. קחי כמה ימי חופש, סעי, התרחקי, לכי לאיזור עם ים שיעשה לך טוב. יש המון סיבות לחיות, רק צריך לשים לב אליהם. ואם לומר (או לכתוב) את האמת-את נשמעת כמו בחורה נהדרת שיש לה עוד דרך ארוכה ומיוחדת לעבור.

 

[childfairy]

מממ.. כל כך been there, done that עד כדי לקחת שנה ומשהו לסוע רחוק מכולם מהמקצוע מהתפקיד ההורי במשפחה מהמקום מהיומיום. אל דאגה, אני לא אובדנית. אני פשוט מותשת מהתקווה הזו שהנה זה יקרה. אין סיבה שלא. יש לי כ"כ הרבה לתת כל כך הרבה אהבה שעולה על גדותיי וכלום. הייתי מעדיפה לדעת שזהו זה לא יקרה לעולם זה יכאב אבל הכמיהה הזו תדעך. ואז ההצפה התקופתית הזו תיפסק. ואוכל לחיות בשקט. למצות את כל אותם דברים אחרים. זה כמו לעמוד המון זמן על קצות האצבעות בניסיון להגיע למשהו שנמצא גבוה אולי הוא נמצא ממש-ממש מחוץ לטווח הנגיעה שלי.. מ"מ מפריד בין האצבעות המושטות לדבר אליו הני מנסה להגיע אבל זה יכול באותה המידה להיות קילומטר או מייל או שנת אור. המון זמן לנסות להגיע מתוחה עד קצה הגבול והימים האחרונים הם כנראה הרגע שבו הגוף מרפה וכל הנשימה שהוחזקה במאמץ להגיע משתחררת באנחה. ומאכזב קצת שלא הגענו אבל גם יש הקלה.