לב שבור...
יקרים שלי, הלב שלי פצוע. מי שמכיר אותי טוב יודע, שכבר המון זמן לא הרגשתי רגש למישהו, המון זמן, למעשה ההתאהבות האחרונה שלי היתה בדיוק לפני שנה. מישהו שעבד איתי במשך חודשיים הצליח לגרום לי כזו התרגשות שלא היתה לי הרבה זמן לפניו וכמעט ולא היתה לי אחריו (אין לי ספק שהבעיה בי אבל זה כבר נושא שלם בפני עצמו).. זה לא היה הדדי, אמנם מעולם לא העלנו את זה, אבל אינטואיציה זו אינטואיציה. אותו בחור נסע לחו"ל לשנה והתכתבנו במיילים כל אותה תקופה, כמובן שהלהבה שלי אליו לא כבתה, ולאו דווקא כי בגללואלא פשוט כי לא בא מישהו אחר שיחסחוף אותי כך, שיידע להצחיק אותי, שאני אמשך אליו שיהיה לי על מה לדבר איתו כמו עם אותו בחור. לפני כחודשיים הוא חזר, דיברנו קצת בהתחלה ולא המשכנו, כשבכל שיחה הלב שלי התרומם. החלטתי שזה לא עושה לי טוב, לא לדבר איתו ובטח שלא לראות אותו. והחזקתי מעמד, עד אתמול. אתמול הוא היה אצלי מ 12 עד 3 לפנות בוקר, היה מדהים, לא, לא קרה שום דבר כמו נשיקה או משהו כזה, אבל ישבנו והוא לא הפסיק ללטף אותי ולחבק , משהו שגם לפני שהוא נסע היינו עושים. ואני, שחשבתי שיש לי בעיה עם אינטימיות, כי כל הבחורים שהיו לי בתקופה האחרונה, בכל נסיון נגיעה רומנטית שלהם התרחקתי(לא סקס, עם סקס לא היתה לי בעיה) איתו אני נמסתי. אז נכון, יש בזה המון טוב, זה הראה לי שאם אני רוצה מישהו אין לי שום בעיה עם אינטימיות, עם לגעת חזרה, לתת חזרה. אבל עצוב לי, כל כך עצוב לי. שגם העצבות הזו היא רגש שלא הרגשתי כבר המון זמן. וכואב לי פיזית, ממש כואב לי בלב, ואני יודעת שזה לא הכל הוא, הוא ישב מולי וידעתי שרוב התשוקה שלי אליו מתבססת על העבר, אבל כואב לי מרוב רצון לכזו הרגשה הדדית, באנגלית זה נקרא ACHING אני לא יודעת איך לפרש את זה, אולי כמיהה. וכל היום אני על סף בכי, ולא מסוגלת להתרכז, ובגלל זה ההודעה הזו אולי טיפה לא בפוקוס, אבל רציתי לשתף אתכם, אולי לקבל קצת זריקת אגו שכל כך חסר לי עכשיו ובעיקר לקבל את האהבה שלכן והחום.
יקרים שלי, הלב שלי פצוע. מי שמכיר אותי טוב יודע, שכבר המון זמן לא הרגשתי רגש למישהו, המון זמן, למעשה ההתאהבות האחרונה שלי היתה בדיוק לפני שנה. מישהו שעבד איתי במשך חודשיים הצליח לגרום לי כזו התרגשות שלא היתה לי הרבה זמן לפניו וכמעט ולא היתה לי אחריו (אין לי ספק שהבעיה בי אבל זה כבר נושא שלם בפני עצמו).. זה לא היה הדדי, אמנם מעולם לא העלנו את זה, אבל אינטואיציה זו אינטואיציה. אותו בחור נסע לחו"ל לשנה והתכתבנו במיילים כל אותה תקופה, כמובן שהלהבה שלי אליו לא כבתה, ולאו דווקא כי בגללואלא פשוט כי לא בא מישהו אחר שיחסחוף אותי כך, שיידע להצחיק אותי, שאני אמשך אליו שיהיה לי על מה לדבר איתו כמו עם אותו בחור. לפני כחודשיים הוא חזר, דיברנו קצת בהתחלה ולא המשכנו, כשבכל שיחה הלב שלי התרומם. החלטתי שזה לא עושה לי טוב, לא לדבר איתו ובטח שלא לראות אותו. והחזקתי מעמד, עד אתמול. אתמול הוא היה אצלי מ 12 עד 3 לפנות בוקר, היה מדהים, לא, לא קרה שום דבר כמו נשיקה או משהו כזה, אבל ישבנו והוא לא הפסיק ללטף אותי ולחבק , משהו שגם לפני שהוא נסע היינו עושים. ואני, שחשבתי שיש לי בעיה עם אינטימיות, כי כל הבחורים שהיו לי בתקופה האחרונה, בכל נסיון נגיעה רומנטית שלהם התרחקתי(לא סקס, עם סקס לא היתה לי בעיה) איתו אני נמסתי. אז נכון, יש בזה המון טוב, זה הראה לי שאם אני רוצה מישהו אין לי שום בעיה עם אינטימיות, עם לגעת חזרה, לתת חזרה. אבל עצוב לי, כל כך עצוב לי. שגם העצבות הזו היא רגש שלא הרגשתי כבר המון זמן. וכואב לי פיזית, ממש כואב לי בלב, ואני יודעת שזה לא הכל הוא, הוא ישב מולי וידעתי שרוב התשוקה שלי אליו מתבססת על העבר, אבל כואב לי מרוב רצון לכזו הרגשה הדדית, באנגלית זה נקרא ACHING אני לא יודעת איך לפרש את זה, אולי כמיהה. וכל היום אני על סף בכי, ולא מסוגלת להתרכז, ובגלל זה ההודעה הזו אולי טיפה לא בפוקוס, אבל רציתי לשתף אתכם, אולי לקבל קצת זריקת אגו שכל כך חסר לי עכשיו ובעיקר לקבל את האהבה שלכן והחום.
וידע להעריך מה יש לו בין הידיים 
