לב הבצל

[perhay]

לב הבצל

לפני הרבה מאד שנים, בארץ רחוקה היתה פעם גינה מלאה בירק, עצי פרי וכל מיני צמחים. האנשים אהבו לשבת לצילם של העצים ולהנות מכל היופי של המקום ולהקשיב לשירת הציפורים. פתאם התחילו לצמוח במקום בצלים מיוחדים. לכל אחד היה צבע אחר: אדום, צהוב, כתום, סגול. הצבעים הבהיקו כמו צבע של חיוך או של זכרון מתוק. כאשר חקרו את סיבת הזוהר הזה, הגיעו למסקנה שלכל בצל היה בתוך לבו (כי גם לבצלים יש לב) אבן יקרה! לאחד היה טופז, לשני- אזמרגד, לשלישי תרשיש וכו'. מסיבה בלתי מובנת, התפשטה שמועה שהמצב הזה הוא מסוכן, בלתי נסבל, לא מתאים ואפילו מביש. בסופו של דבר, הבצלים התחילו להחביא את האבן היקרה בעוד ועוד שכבות, כל פעם יותר כהות ומכוערות, כדי שלא ידעו מה יש בתוכם והפכו לבצלים הכי פשוטים וגסים. עבר במקום איש חכם, שאהב לשבת שם והוא ידע כל כך הרבה שאפילו הבין את שפתם של הבצלים. הוא התחיל לשאול אחד-אחד למה הוא לא נראה בחוץ כפי שהוא נראה מבפנים. וזו התשובה שקבל: "חייבו אותי להיות כך, שמו לי שכבות וגם אני שמתי כמה כדי שלא יגידו..." לחלק מהבצלים היו עד עשר שכבות וחלקם אפילו לא זכרו למה שמו להם את השכבות הראשונות. כשהחכם סיים את שיחתו עם הבצלים, הוא פרץ בבכי. כשהאנשים ראו אותו בוכה, חשבו שלבכות מול הבצלים זוהי תגובה של אנשים מאד חכמים. זאת הסיבה שכולנו בוכים כשבצל פותח לנו את הלב. וכך יהיה עד סוף הימים. תרגמה מספרדית: פנינה פלמן

 

[perhay]

הלוואי שנבכה רק מבצלים

 

[perhay]

ועוד סיפור על בצל

בכפר נידח לא ידעו מעולם על קיום הבצל. יום אחד עבר במקום סוחר בצלים, ובצל אחד התגלגל ארצה מהעגלה שלו. הוא לא שם לב, והבצל נשאר זרוק על האדמה. כשהאנשים עברו במקום, היו תמהים לגבי הירק הזה שמעולם לא ראו ולא שמעו עליו. אחד מהאנשים הרים את הבצל והתחיל להתעטש. הוא התעטש זמן ארוך, וגם הסובבים התעטשו יחד איתו. אז הגיעו למסקנה שהירק הזה שאפילו שמו לא הכירו, גורם להתעטשות ולכן עדיף לא להתקרב אליו. אשה אחרת טענה לעומתם שחבל להגיע כל כך מהר למסקנות ועדיף להמשיך לחקור את תכונותיו. היא נגעה בבצל ואחת מקליפותיו נתלש, אבל הבצל נשאר שלם. ואז היא שאלה את עצמה. מה ניתן לעשות עם הקליפה הזאת? עד שעלה בדעתה לבשל מרק. המרק הצליח, וכל אחד ניגש לבצל להוריד קליפה אחת. לאט לאט הורידו את השכבות אחת אחרי השנייה עד שבאופן פתאומי הבצל נעלם. אנשי הכפר הגיעו לכמה מסקנות: 1. הבצל גורם להתעשטות. 2. הבצל הוא ירק מכושף, שניתן להתקין ממנו מרק טעים. 3. ניתן להוריד ממנו שכבות ועדיין נשאר שלם. 4. באופן פתאומי הוא נעלם. 5. אפשר להמשיך לחיות ללא בצל. (מספרות המזרח)

 

[הגבירה מן האגם]

אהבתי את שני הסיפורים. ../images/Emo51.gif

 

[שחרזדה האחת]

לפרי - מקסים ביותר,

תודה לך על סיפורים מדהימים אלה. תבורכי, והשיכי.

 

[שחרזדה האחת]

לפרי כל הכבוד על הסיפור המדהים.

האם לנו אין שכבות, כמה פנים יש לאדם? פנים לכל מצב.

 

[perhay]

כן, גם לנו יש שכבות

ואולי גם אנחנו מסתירים דברים יקרים בתוכנו.

 

[שחרזדה האחת]

לפרי- שכבות, ועוד איך

רק שאצלינו זה מסיכות

 

[שחרזדה האחת]

ואם בבצל עוסקים-סיפור הבצל והשום.

אביר הבצל ואביר השום. --נסיך אחד יצא לשוט בארץ, ובמסעיו הגיע לאי קטן ונידח.בעלותו על החוף קיבלו אותו המלך ונתיניו בסבר פנים יפות. אמר לו המלך: בוא לרמוני ואכד אותך בסעודה טובה. אכן, היתה זאת סעודת מלכים, בשר ודגים, עוף ופשטידה, פרות ומשקאות. כתום הסעודה שאל המלך: הערבה לך סעודתי?, ערבה עד מאד,אדוני המלך,-אולם, חסר בסעודה רק ירק אחד, ומהו ירק זה? שאל המלך. עניה הנסיך: הירק הוא בצל.- בצל? שאל, ומה טיבו של ירק זה? תמהני מלכי שלא מכיר אתה ירק זה,, הוא צמח עז וחריף, ראשו באדמה ורגליו בשמיים, בשרו עשוי פצלות לבנות, וכל המפשיטו- תדמענה עיניו, אולם אין כבצל המוסיף טעם לכל מאכל. אורה לטבחי להכין לך סעודה מבוצלת, ואתה תשפוט. נאות המלך:- יבשל הטבח ואני אטעם- למחרת ישבו שוב הנסיך והמלך אל השולחן לסעודה, וטבח הנסיך הכין לכבודם צלי מבוצל מעשה אמן, וריח ניחוח מילא את כל החדר. לא עברו דקות רבות וכל המסובין שקעו בארוחה, והלך קרא: מימי לא בא כטעם הזה אל פי. כאשר הגיעה עת הפרידה נתן הנסיך שי למלך האי- טנא מלא בצלים וכן סל מלא בצלצלים לשתילה ולזריעה, לאות תודה מילא המלך לנסיך-סל בדינרי זהב, וגם תואר אצילות העניק לו: אביר הבצל. הנסיך חזר לארצו שמח ועליז.- מקץ חודש הגיע לאי נסיך חדש לבקר את המלך. נסיך זה קינא בנסיך השני וביקש גם הוא ללבקש אתמזלו. או גם הוא יקבל דינרים תמורת השום שלו. האורח החדש היתקבל גם הוא בכבוד ואף הוזמן לסעודת מלכים. בסוף הארוחה נשאל הנסיך אם ערבה לו הארוחה,? ערבה להפלי, הוד מעלתו, השיב הנסיך, אולם חסר היה ירק אחד חשוב.מה הוא ירק זה? שאל המלך. ,- שום--, ובכן, מה אם שום דבר לא חסר? שאל המלך, שלא שמע מימיו על השום, כמו על הבצל לפניו, איך לא תכיר את השום, אדוני המלך? והחל להסביר: הוא קלח בעל אצבעות, בשרו לוהט ואין כמוהו להוספת פיקנטיות לתבשיל. אורה לטבחי להכין לך סעודה מטובלת בשום ואתה תשפוט. ביום המחרת ישבו המלך ואנשיו, עם הנסיך לארוחת שומית. אכל המלך ונהנה וכשגמר אמר: אכן, נסיכי, האורח, לא בא כשום השה לטעם וריח. וכאשרש הגיעה שעת הפרידה נתן הנסיך למלך שלסלה מלאה בשומים והמלך מילא לו אותה בבצלים , פקעות לרוב. ותואר אצולה העניק לו: אביר השום.- והנסיך חזר עגום לארצו.

 

[perhay]

נחמד! ../images/Emo9.gif

מזכיר את הסיפור "הצנון" (במאמרים בקטגוריה אוכל שרשמת בזמנו). אני מבינה שאלה הן שתי גרסאות של אותו סיפור. האם כך?

 

[שחרזדה האחת]

לפרי- תגובה,

כנראה שכן, זה כוכן ןמיוחד בסיפורי העם. זה מופיע בקובץ אגדות, מועצת- הירקות.

 

[NAVVAN1]

"גם" באלוף בצלות ואלוף שום של

חיים נחמן ביאליק

 

[יונה כחולה]

לא בצל- אבל סיפור יפה עם עקרון דומה

סיפור עם מרוקאי: עני אחד מצא כד מאובק ברחוב. הוא ניקה והבריק אותו ושכנו העשיר ראה אותו וצחק לו: איזה כד מצאת ! הוא יקר כל-כך עד שודאי הוא ראוי להנתן מתנה לח'ליף עצמו !". "היכן יושב הח'ליף ?", שאל העני. "בבגדד", ענה שכנו. יצא העני לבגדד וכשהגיע לשם, מקץ ימים רבים, הביא את מתנתו לח'ליף. העני מצא-חן בעיני הח'ליף והוא חלק לו כבוד ומילא סלו בזהב. שב העני שמח וטוב לב הביתה. כששמע שכנו העשיר על מסעו וראה תוצאותיו- קנה במיטב כספו כדים ממיטב כדרי עירו ונסע להביאם לח'ליף. הח'ליף הודה לו וציווה לתת לו מתנה יקרת-ערך: את כדו של העני..