פסואה
אנוסה. שוב, נגעת לליבי. בשעות קשות של בדידות ומשברים הדבר היחיד ששמר על שפיותי היו ספרים. אצטט את פתיחת הקטע "יומן צלול דעת" של פרננדו פסואה (המשורר הפורטוגלי המדהים)- המופיע בספרו "כל חלומות העולם": "חיי הם טרגדיה שאת כישלונה ציינו רקיעות רגליהם של מלאכים וממילא רק המערכה הראשונה שלה הוצגה בכלל. ידידים, גם לא אחד. רק מכרים אחדים הסבורים כי הם רוחשים לי אהדה, ואולי היו מצטערים אילו דרסה אותי רכבת, ולוויתי הייתה מתקיימת ביום גשום. השכר הטבעי בעד השתמטותי מן החיים הייתה הרגשת חוסר-היכולת להרגיש, שאותה עוררתי אצל הזולת. הילה של קור אופפת אותי, אוויר הקרחונית המרתיעה את האחרים. ועדיין לא הצלחתי שלא להתייסר בשל בדידותי. קשה עד מאד להגיע לאותה מעלה רוחנית העושה את הבידוד למנוחה נטולת חרדה..."