זו רק אני10
New member
לבד לי...
אני יודעת שאני זו שתמיד הייתה קוראת בפורומים הודעות של "אני כבר רוצה חבר", ותמיד מגיבה לאותן בנות שזה יגיע, שעליהן להיות סבלניות, ושגם הן תזכנה לטעום את טעם האהבה, וכו' וכו', אבל מסתבר שעכשיו אני זו שחובשת את הכובע שלהן. חובשת את הכובע שלהן וטועמת את טעם הבדידות. תמיד קראתי על אותן בנות 17-18 שלא יודעות איך לספר לאמהות שלהן שהן מעוניינות להתחיל ליטול גלולות.. עכשיו זה כבר לא הבנות מהספרים או מההודעות בפורומים. עכשיו אלה הן החברות הכי טובות שלי. יצא לי לדבר לאחרונה עם מישהו, וסיפרתי לו שמעולם לא היה לי חבר, ושלא עשיתי כלום בתחום המיני.. הוא שאל אותי אם אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו, והשאלה הזו הייתה מעין מראה שהוא הציב לי מול הפרצוף. את באמת לא מפספסת משהו? נשיקה? חיבוק? אהבה? חרמנות? חיים?... על פניו, יש לי הכל. אני גרה בסביבה טובה, יש לי משפחה בריאה, חברות טובות, עבודה, רישיון נהיגה, ציונים מעולים. אבל בסופו של יום, לבד לי. וכשלבד לי כלום לא שווה. פעם היו כמה בנות שיש להן חבר. היום יש כמה בנות שאין להן חבר. כולן מסביבי בזוגיות, גם בנות שפחות יפות ממני, פחות חכמות ממני, פחות מוכשרות ממני. כולן. זה לא הפריע לי כל כך, עד שגם בנות במעגל הקרוב אליי ביותר (חברות, בנות דודות) מצאו זוגיות, ואיכשהו מסתמן שבסוף זו רק אני שנשארת לבד. זו רק אני שלא יודעת מה לעשות כשהן עם החברים שלהן בשישי בערב, זו רק אני שלא יכולה לקחת חלק בשיחות של "הוא ביקש שארד לו", זו רק אני שלבד. בלימודים הכאב הזה קצת נעלם. אני לא מרגישה את הלבד הזה כל הזמן, כי אני בתוך מסגרת. אני לא עוסקת בזה, בגלל לחץ והתחייבויות ומטלות שעליי לסיים. אבל בחופשים, בכל חופש, זה שוב חוזר להכות. הלבד הזה, שמתגרה בי בצורת הזוגות שאוחזים ידיים במדרגות הנעות בקניון. אני לא יודעת איך מאדם מפרגן ומאושר הפכתי להיות אדם צר עין שמקנא באנשים עם זוגיות, וזה עוד יותר מכאיב לי. היו לי כל כך הרבה "כמעט"ים, ואפס דברים שקרו בפועל. תמיד זה איכשהו "כמעט שם, אבל לא". ושם זה מסתיים. בנקודה ההיא. לאחרונה שמעתי מיותר מדי אנשים שאני סנובית, מתנשאת וכו', ושההתנהלות שלי מרתיעה אותם מלהתקרב. "זה לא ככה!" אני רוצה לצעוק להם. אני רוצה שתתקרבו. אני רוצה שתנסו לגעת. אני רוצה שתהיו איתי. אולי זו ההתקטננות הזו. הכרתי מישהו באינטרנט. הוא היה חמוד למדי. ירד לי ממנו בשגיאת הכתיב הראשונה שהוא עשה. אני לא מצליחה לשלוט בזה. איכשהו נוצר מצב שכל מי שמצליח לעניין אותי - לא נראה טוב בעיניי, וכל מי שנראה טוב בעיניי - לא מצליח לעניין אותי מבחינת האופי. החיים שלי הם ברובם עבודה ולימודים. אני לא מוצאת מישהו שמעניין אותי, לא בעבודה ולא בלימודים. כולם כל כך.. ילדים. ומצד שני, מי שכן "גבר", מחפש רק דברים שאני לא יכולה לתת לו. אני מרגישה שאני מפסידה את השנים הכי יפות שלי. אני מתגייסת עוד הרבה זמן, ואני פשוט לא רוצה לחכות לצבא כדי להתחיל לחיות. לבד לי...
אני יודעת שאני זו שתמיד הייתה קוראת בפורומים הודעות של "אני כבר רוצה חבר", ותמיד מגיבה לאותן בנות שזה יגיע, שעליהן להיות סבלניות, ושגם הן תזכנה לטעום את טעם האהבה, וכו' וכו', אבל מסתבר שעכשיו אני זו שחובשת את הכובע שלהן. חובשת את הכובע שלהן וטועמת את טעם הבדידות. תמיד קראתי על אותן בנות 17-18 שלא יודעות איך לספר לאמהות שלהן שהן מעוניינות להתחיל ליטול גלולות.. עכשיו זה כבר לא הבנות מהספרים או מההודעות בפורומים. עכשיו אלה הן החברות הכי טובות שלי. יצא לי לדבר לאחרונה עם מישהו, וסיפרתי לו שמעולם לא היה לי חבר, ושלא עשיתי כלום בתחום המיני.. הוא שאל אותי אם אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו, והשאלה הזו הייתה מעין מראה שהוא הציב לי מול הפרצוף. את באמת לא מפספסת משהו? נשיקה? חיבוק? אהבה? חרמנות? חיים?... על פניו, יש לי הכל. אני גרה בסביבה טובה, יש לי משפחה בריאה, חברות טובות, עבודה, רישיון נהיגה, ציונים מעולים. אבל בסופו של יום, לבד לי. וכשלבד לי כלום לא שווה. פעם היו כמה בנות שיש להן חבר. היום יש כמה בנות שאין להן חבר. כולן מסביבי בזוגיות, גם בנות שפחות יפות ממני, פחות חכמות ממני, פחות מוכשרות ממני. כולן. זה לא הפריע לי כל כך, עד שגם בנות במעגל הקרוב אליי ביותר (חברות, בנות דודות) מצאו זוגיות, ואיכשהו מסתמן שבסוף זו רק אני שנשארת לבד. זו רק אני שלא יודעת מה לעשות כשהן עם החברים שלהן בשישי בערב, זו רק אני שלא יכולה לקחת חלק בשיחות של "הוא ביקש שארד לו", זו רק אני שלבד. בלימודים הכאב הזה קצת נעלם. אני לא מרגישה את הלבד הזה כל הזמן, כי אני בתוך מסגרת. אני לא עוסקת בזה, בגלל לחץ והתחייבויות ומטלות שעליי לסיים. אבל בחופשים, בכל חופש, זה שוב חוזר להכות. הלבד הזה, שמתגרה בי בצורת הזוגות שאוחזים ידיים במדרגות הנעות בקניון. אני לא יודעת איך מאדם מפרגן ומאושר הפכתי להיות אדם צר עין שמקנא באנשים עם זוגיות, וזה עוד יותר מכאיב לי. היו לי כל כך הרבה "כמעט"ים, ואפס דברים שקרו בפועל. תמיד זה איכשהו "כמעט שם, אבל לא". ושם זה מסתיים. בנקודה ההיא. לאחרונה שמעתי מיותר מדי אנשים שאני סנובית, מתנשאת וכו', ושההתנהלות שלי מרתיעה אותם מלהתקרב. "זה לא ככה!" אני רוצה לצעוק להם. אני רוצה שתתקרבו. אני רוצה שתנסו לגעת. אני רוצה שתהיו איתי. אולי זו ההתקטננות הזו. הכרתי מישהו באינטרנט. הוא היה חמוד למדי. ירד לי ממנו בשגיאת הכתיב הראשונה שהוא עשה. אני לא מצליחה לשלוט בזה. איכשהו נוצר מצב שכל מי שמצליח לעניין אותי - לא נראה טוב בעיניי, וכל מי שנראה טוב בעיניי - לא מצליח לעניין אותי מבחינת האופי. החיים שלי הם ברובם עבודה ולימודים. אני לא מוצאת מישהו שמעניין אותי, לא בעבודה ולא בלימודים. כולם כל כך.. ילדים. ומצד שני, מי שכן "גבר", מחפש רק דברים שאני לא יכולה לתת לו. אני מרגישה שאני מפסידה את השנים הכי יפות שלי. אני מתגייסת עוד הרבה זמן, ואני פשוט לא רוצה לחכות לצבא כדי להתחיל לחיות. לבד לי...