לא רוצה.
״בוא״ הוא אומר, עומד בפתח המטבח, רומז בראשו לחדר השינה.
הוא לובש רק מכנסי פיג׳מה, קשורים בשרוך במותניו הצרות. דאם, הוא נראה טוב לגילו. הוא נראה טוב לגילי. נו, טוב, אני לא מכיר הרבה בני עשרים שגורמים לי לרצות ללקק ולנשק כל סנטימטר בעורם כמוהו.
״לא״ אני אומר, ממשיך לפנות את הכלים מהשולחן. התעוררתי מוקדם במיוחד, ממהר לסדר את המיטה בחדר האורחים, להסתיר כל סימן לזה שאנחנו לא חולקים מיטה כבר כמה ימים. כמה לילות. הטינאייג׳רית נויירוטית מספיק בלי ספקולציות על מצב הנישואים של אבא ודאדי.
״כדאי לך...״ הוא משדל בקול רך, מראה לי את אזיקי הוולקרו שבידו.
אני מפנה את ראשי בסרבנות. לא רוצה.
״אמרתי לך לבוא!״ הוא מצליף בקול הכי דומי שלו. הברכיים שלי הופכות לג׳לי. הגוף שלי נפנה לציית בלי לשאול.
אבל אני עוצר.
כל תא בגופי צורח אליו. כל שריר רוצה לציית. כל עצב כמה למגע שלו. לכניעה ולכאב ממנו, שימיסו את החרא שיושב לי בנשמה כבר כמה ימים. שיקשור אותי ויכאיב לי ויגרום לי להרגיש חי. ירסק אותי ויבנה אותי מחדש. יגרום לי לבכות מכאב ולשחרר את הבכי שתקוע לי בגרון, לא לבלוע ולא להקיא.
אני עוצם עינים, נשען על השיש ונושם עמוק, מנסה להרגע. לאסוף את שרידי השליטה העצמית שנשארו לי.
ואני מזכיר לעצמי למה.
וזה כל כך קשה לאמר לא.
״לך להזדיין״ הוא נובח, ונעלם לתוך חדר העבודה שלו, טורק מאחוריו את הדלת.
אני שוקל לרסק ספל על הרצפה בדרמטיות, ואז נזכר שאני אצטרך לנקות (ולקנות ספל חדש). אז במקום אני ממשיך למלא את המדיח. זה עדיין הבית שלי, המטבח שלי. גם אם גוש הבכי בגרון גדל בעוד כמה סנטימטרים מעוקבים.
״בוא״ הוא אומר, עומד בפתח המטבח, רומז בראשו לחדר השינה.
הוא לובש רק מכנסי פיג׳מה, קשורים בשרוך במותניו הצרות. דאם, הוא נראה טוב לגילו. הוא נראה טוב לגילי. נו, טוב, אני לא מכיר הרבה בני עשרים שגורמים לי לרצות ללקק ולנשק כל סנטימטר בעורם כמוהו.
״לא״ אני אומר, ממשיך לפנות את הכלים מהשולחן. התעוררתי מוקדם במיוחד, ממהר לסדר את המיטה בחדר האורחים, להסתיר כל סימן לזה שאנחנו לא חולקים מיטה כבר כמה ימים. כמה לילות. הטינאייג׳רית נויירוטית מספיק בלי ספקולציות על מצב הנישואים של אבא ודאדי.
״כדאי לך...״ הוא משדל בקול רך, מראה לי את אזיקי הוולקרו שבידו.
אני מפנה את ראשי בסרבנות. לא רוצה.
״אמרתי לך לבוא!״ הוא מצליף בקול הכי דומי שלו. הברכיים שלי הופכות לג׳לי. הגוף שלי נפנה לציית בלי לשאול.
אבל אני עוצר.
כל תא בגופי צורח אליו. כל שריר רוצה לציית. כל עצב כמה למגע שלו. לכניעה ולכאב ממנו, שימיסו את החרא שיושב לי בנשמה כבר כמה ימים. שיקשור אותי ויכאיב לי ויגרום לי להרגיש חי. ירסק אותי ויבנה אותי מחדש. יגרום לי לבכות מכאב ולשחרר את הבכי שתקוע לי בגרון, לא לבלוע ולא להקיא.
אני עוצם עינים, נשען על השיש ונושם עמוק, מנסה להרגע. לאסוף את שרידי השליטה העצמית שנשארו לי.
ואני מזכיר לעצמי למה.
וזה כל כך קשה לאמר לא.
״לך להזדיין״ הוא נובח, ונעלם לתוך חדר העבודה שלו, טורק מאחוריו את הדלת.
אני שוקל לרסק ספל על הרצפה בדרמטיות, ואז נזכר שאני אצטרך לנקות (ולקנות ספל חדש). אז במקום אני ממשיך למלא את המדיח. זה עדיין הבית שלי, המטבח שלי. גם אם גוש הבכי בגרון גדל בעוד כמה סנטימטרים מעוקבים.
