לא רוצה לחזור
לא רוצה לחזור
לא רוצה לחזור החופשה הזאת, החופשה הזאת היתה קצרה מדי. קצרה מדי בשביל כל מה שתכננתי לעשות בה ולא עשיתי. כמו כל חופשה, כמו גם החופש הגדול, לדעת שהעבודות והמטלות מצפות לך, אבל לגשת לעשות אין כוח. אפשר בכלל לקרוא לזה חופשה? אני לא בטוח. פול עבודה גם לא היה חסר בלי המורות הסדיסטיות שחושבות שהמקצוע שלהן הוא המקצוע היחיד. מכירים את המורות האלה? כמה פעמים שמעתם ``המקצוע שלי הוא כמו מתמטיקה?``, לי נראה שכל המורות חושבות שהמקצוע שלהן הוא כמו מתמטיקה, ותמיד זה בא בקונוטציה של `צריך לתרגל`. אבל הלו, כאילו, מי בכלל מתרגל במתמטיקה? אני בכלל לא יודע מה קורה איתי השנה, ולאן אני הולך. ת`אמת, נשבר מהכל. אני לא רוצה לחזור. השבוע האחרון עבר כמו שטיפה מהירה, לא הרגשתי את הימים עוברים, ורק בלילות כמו אבן על הלב מנדנדות המחשבות על שיעורי הבית שמצפים לי. את הבוק ריפורט באנגלית, זה שהייתי אמור להגיש כבר לפני יותר מחודש, אפילו עוד לא התחלתי. זוכרים שדיברתי עליו? ואני אפילו אין לי כוח להתחיל. יש לי ים עבודות להגשה, גם אותן לא התחלתי. אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אני עומד להתפוצץ. והחופש, הו החופש הזה, זה שעוד מעט נגמר, כמה זמן חיכיתי לך, וחופש נוסף אראה רק בעוד שלושה חודשים, ואז זה חופש של חרישה לבגרויות. וחרישה לבגרויות, אני לא יכול, אין לי כוח לזה, אוף, אבן גדולה על הלב. אז ביום ראשון צריכים לחזור, ואמרתי, אני . ויש את הסילבסטר התקוע הזה, שביננו לא ממש כולם מחכים לו, אלא שרק סתם יוצאים בשביל להגיד שיצאנו. נדחפים באיזה חור אלף אנשים, ועושים אותה כאילו נהנים; ולמחוסרי הדייט שבכל זאת רוצים לצאת, הפתרון המסתמן: מגיעים אחרי חצות, אבל זה כבר נושא להודעה חדשה. מה עושים ולאן הולכים? אתם מבינים, מנסים להסתכל קדימה, לחשוב שהכל בקרוב יהיה יותר טוב, אבל הרי שהוא לא! זה רק ממשיך ונהיה קשה יותר. אז כל האנשים מסביבי אפורים, וגם אני אפור. היו שהתייאשו כבר מוקדם יותר, אני נזכרתי רק עכשיו, אבל גם בי זה פגע. חבר טוב שלי מרגיש שאיבד את הטעם להכל ומכל. הוא הרים ידיים, אולי בצדק. הבין שיש דברים יותר חשובים בחיים, ושאולי האושר הוא הכל. כאן נכנסת לתמונה שאלת ה`מה יהיה בעתיד`, והמחשבות עליה גם כן הן אבן גדולה. גם טיפטיפ הקטנה מרגישה אפורה, היא מבואסת עוד מתחילת השנה. אין לה כוח לקלוט, והיא ישנה בכל השיעורים, אבל במלוא מובן המילה. עכשיו היה צריך להיות צילום של אופק נעלם בלונג שוט עם מוזיקת רקע, אבל החיים זה לא סרט, ולא הפקה של ערוץ שלוש או שתיים, כמה טובות שהן יהיו. ובסוף היום, שנניח את הראש על הכר, נחשוב רק על המחר, ושלא, הוא לא ממש כזה מזהיר, ולא, אנחנו לא ממש מחכים לו, ובעצם, הוא רק מקצר מהחופש הקצר שלנו עוד. חופש. לעשות מה שבא, בלי מחוייבויות. חופש כזה יהיה מתישהו? ומסתכלים על זה שנהיה גדולים, ונלמד לתארים ונחיה חיים מלאים כבר, ולא נלך עוד לבית ספר הזה, ואולי בכלל עוד מוקדם לחשוב על זה ונקווה רק לשרוד את ההווה, אבל גם העתיד הזה, מי מבטיח שאז נהיה מאושרים. ואיפה הטעם להכל.
לא רוצה לחזור
לא רוצה לחזור החופשה הזאת, החופשה הזאת היתה קצרה מדי. קצרה מדי בשביל כל מה שתכננתי לעשות בה ולא עשיתי. כמו כל חופשה, כמו גם החופש הגדול, לדעת שהעבודות והמטלות מצפות לך, אבל לגשת לעשות אין כוח. אפשר בכלל לקרוא לזה חופשה? אני לא בטוח. פול עבודה גם לא היה חסר בלי המורות הסדיסטיות שחושבות שהמקצוע שלהן הוא המקצוע היחיד. מכירים את המורות האלה? כמה פעמים שמעתם ``המקצוע שלי הוא כמו מתמטיקה?``, לי נראה שכל המורות חושבות שהמקצוע שלהן הוא כמו מתמטיקה, ותמיד זה בא בקונוטציה של `צריך לתרגל`. אבל הלו, כאילו, מי בכלל מתרגל במתמטיקה? אני בכלל לא יודע מה קורה איתי השנה, ולאן אני הולך. ת`אמת, נשבר מהכל. אני לא רוצה לחזור. השבוע האחרון עבר כמו שטיפה מהירה, לא הרגשתי את הימים עוברים, ורק בלילות כמו אבן על הלב מנדנדות המחשבות על שיעורי הבית שמצפים לי. את הבוק ריפורט באנגלית, זה שהייתי אמור להגיש כבר לפני יותר מחודש, אפילו עוד לא התחלתי. זוכרים שדיברתי עליו? ואני אפילו אין לי כוח להתחיל. יש לי ים עבודות להגשה, גם אותן לא התחלתי. אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אני עומד להתפוצץ. והחופש, הו החופש הזה, זה שעוד מעט נגמר, כמה זמן חיכיתי לך, וחופש נוסף אראה רק בעוד שלושה חודשים, ואז זה חופש של חרישה לבגרויות. וחרישה לבגרויות, אני לא יכול, אין לי כוח לזה, אוף, אבן גדולה על הלב. אז ביום ראשון צריכים לחזור, ואמרתי, אני . ויש את הסילבסטר התקוע הזה, שביננו לא ממש כולם מחכים לו, אלא שרק סתם יוצאים בשביל להגיד שיצאנו. נדחפים באיזה חור אלף אנשים, ועושים אותה כאילו נהנים; ולמחוסרי הדייט שבכל זאת רוצים לצאת, הפתרון המסתמן: מגיעים אחרי חצות, אבל זה כבר נושא להודעה חדשה. מה עושים ולאן הולכים? אתם מבינים, מנסים להסתכל קדימה, לחשוב שהכל בקרוב יהיה יותר טוב, אבל הרי שהוא לא! זה רק ממשיך ונהיה קשה יותר. אז כל האנשים מסביבי אפורים, וגם אני אפור. היו שהתייאשו כבר מוקדם יותר, אני נזכרתי רק עכשיו, אבל גם בי זה פגע. חבר טוב שלי מרגיש שאיבד את הטעם להכל ומכל. הוא הרים ידיים, אולי בצדק. הבין שיש דברים יותר חשובים בחיים, ושאולי האושר הוא הכל. כאן נכנסת לתמונה שאלת ה`מה יהיה בעתיד`, והמחשבות עליה גם כן הן אבן גדולה. גם טיפטיפ הקטנה מרגישה אפורה, היא מבואסת עוד מתחילת השנה. אין לה כוח לקלוט, והיא ישנה בכל השיעורים, אבל במלוא מובן המילה. עכשיו היה צריך להיות צילום של אופק נעלם בלונג שוט עם מוזיקת רקע, אבל החיים זה לא סרט, ולא הפקה של ערוץ שלוש או שתיים, כמה טובות שהן יהיו. ובסוף היום, שנניח את הראש על הכר, נחשוב רק על המחר, ושלא, הוא לא ממש כזה מזהיר, ולא, אנחנו לא ממש מחכים לו, ובעצם, הוא רק מקצר מהחופש הקצר שלנו עוד. חופש. לעשות מה שבא, בלי מחוייבויות. חופש כזה יהיה מתישהו? ומסתכלים על זה שנהיה גדולים, ונלמד לתארים ונחיה חיים מלאים כבר, ולא נלך עוד לבית ספר הזה, ואולי בכלל עוד מוקדם לחשוב על זה ונקווה רק לשרוד את ההווה, אבל גם העתיד הזה, מי מבטיח שאז נהיה מאושרים. ואיפה הטעם להכל.