שני היקרה
בהחלט קשה לאדם להישאר בדלת אמותיו לבדו כאשר הוא חווה את החיים באינטנסיביות מחשבתית כזאת. יחד עם זאת,כמו שלמדתי להכיר אותך עד כה,אני מאמין שזה יסתיים דווקא בטוב.כן,שני,בהחלט כן,יסתיים בטוב!!!!!!! ואין אני מוכן בכלל לקבל כל מחשבה אחרת. בכל אופן,הייתי שמח שני אם תוכלי לפרט בדיוק רב יותר אילו סוגי מחשבות את סבורה עשויים לפקוד אותך במהלך אותם יומיים במשך הזמן שבו תשהי בביתך לבדך? (את יכולה לעשות זאת כתרגיל מחשבתי לעצמך,לא בהכרח כאן בפורום) ולמה את סבורה ,כי עשויים לפקוד אותך דווקא מחשבות שליליות, חסרות שליטה,מעוררות חרדה וחרטה ובעתה וחוסר נוחות עצמית קיצונית? האם זו פעם ראשונה שאת נמצאת לבדך בביתך למעלה מיומיים? אילו סוגי מחשבות פקדו אותך ,ולו לזמן קצר, בפעמיים הקודמות, שבהם נאלצת לשהות לבדך במשך זמן מה באופן בלתי מתוכנן בעת של דחיסות ופעילות נפשית מוגברת? במה נבדלות המחשבות הפוקדות אותך כאשר הבית "מלא" בבני אדם,מהמחשבות הפוקדות אותך,כאשר הבית לפעמים ריק? האם לא פקדו אותך מעולם מחשבות מהסוג הזה גם כאשר היית בחוץ בקרב הערב רב של בני אדם השונים ממך(עת תחושת השוני והבדידות התחזקו) ולא דווקא בקרב בני אדם מוכרים או אהובים? האם את מצליחה לשלוט במחשבות מהסוג המפחיד אותך כאשר את נמצאת בחברת בני אדם המעניינים אותך וגורמים לך להרגיש שייכת ובטוחה? האם אלו מחשבות של אלקטרון הפוחד להתנתק מהאטום? האם אלו מחשבות של אלקטרון הפוחד לגלות שאולי אין הוא שייך כבר לאטום כזה או אחר,שהאטום ההוא,שאותו הוא מכיר מזכרונות של ילדות,אולי התפרק שהוא בעצם אלקטרון נודד,נע ונד,אלקטרון המחפש לו אטום חדש שאליו יוכל להתחבר בכוח בלתי ניתק לעד? האם האלקטרון חושש שאין אטום המתאים לו בעולם,אטום שסביבו ירצה לסוב לעולם? האם זה חוסר האונים שלא ניתן כבר לחזור אל עיר הילדות הרחוקה בארץ אחרת, ורק ניתן לנוע קדימה אל עבר תדמית לא ברורה,לא וודאית, אילוץ של מציאות כפוייה הרחק ממחוזות חלומות הילדות האבודים,הלא מושגים,הלא ברורים?? בכל מקרה,ברור מאליו,שהפחד הוא לא מן הלבד,אלא מן המחשבות שהלבד הזה עשוי ליצור,לעורר.מן ההתהוות של הפעילות הגעשית שאת חשה בזמן האחרון יותר ויותר בתוכך,מן הדיאלוגים חסרי הפתרון של הדמויות? האם את סבורה,שאחרי ככלות הכל,עדיין יש מחשבות שאינך רוצה לחשוב, שהיית מעדיפה להדחיק,שעדיין מעולם לא התמודדת איתם, אולם באופן בלתי נמנע הן צצות ועולות,כובשות משלט אחר משלט, בסיס אחר בסיס של אופטימיות בנפשך? האם את מרגישה שמחשבות מורדות אלו מתחזקות בנפשך? קשה להיות פסימית בגמילה.האם את פוחדת לאבד השגים שכבר הושגו, או שמא את סבורה שאולי הכל אשליה,שלא חלה כל התקדמות,שהכל רק למראית עין,שאת בעצמך בעצם מאחזת את עיני עצמך ומנסה לשכנע את עצמך בדברים שלא קיימים? האם את יכולה להצביע בחייך כרגע על עוגן מסויים האוחז אותך או שבעצם את עדיין מחפשת את העוגן?האם יש פחד לגלות,שבעצם אין אפילו עוגן אחד,דבר מה יציב,איתן,שעליו ניתן יהיה להמשיך ולהשתית דברים אחרים?האם את מאמינה ביכולתך להשיג עוגן שכזה? איזו דמות,איזו צורה,איזה צלם לובש עוגן אפשרי אשר כזה? באיזה רעיון,באיזו מחשבה הוא לובש דמות וגוף,מתממש ומגולם? האם את מסוגלת לראות,לשות לנגד עינייך או שעדיין אינך יכולה להחליט? בואי ננסה ביחד ,שני יקרה,לעשות סדר בפחדים,לראות מה ניתן לעשות, שהרי ברור מאליו שאינני יכול לתת לך כל עצה אחרת, שהרי אדם אינו יכול לברוח מפני עצמו אל שום מקום, כי מי שבורח מעצמו,מנסה לברוח מביתו, הבית הולך אחריו, נודד איתו ממקום למקום.והבית הרי הוא אנחנו. במוקדם ובמאוחר מגיע הרגע שבו אין ברירה,אלא להתמודד. צריך להתמודד עם הפחד הזה.אין ברירה אחרת. והפחד הזה לא אמור להיות כל כך גדול ומאיים אחרי ככלות הכל ברגע שמפרקים אותו למרכיביו הקטנים..אני יודע שאת יכולה. ועכשיו רק את צריכה להאמין בכך. והאמונה הזאת תהפוך בהדרגה להיות לך לדרך ברורה ומוגדרת היטב. ואל תשכחי,שני,שיש אנשים סביב שתמיד ישמחו לעזור ולתמוך, לעודד אותך בעצמך להיות יותר מאשר עזר נגדך,לעזר בעדך וכנגדך. ואת הרי יודעת שיש לקחת כל יד מושטת לעזרה כדי שנוכל לעזור לעצמנו ובכך גם ,בסופו של דבר ,לאחרים. נדמה שקראתי זאת באחד התרגומים שלך. ועכשיו שני,לקרב!
אחח.. אוהבות אותך.